"סליחה שאני חיה ואתם מתים": ערב יום הכיפורים, אבלין שמעיה מבקשת סליחה
20.09.26 / 11:55
ערב יום הכיפורים, כשהמילים "סליחה" ו"מחילה" מקבלות משמעות עמוקה במיוחד, אבלין שמעיה חוזרת אל הכאב שאין לו סליחה, תשובה או סוף. בפוסט אישי וקורע לב היא פונה אל בעלה קובי ואל בנה אושר, שנרצחו ב-7 באוקטובר, ומבקשת מהם סליחה על הדברים שאי אפשר היה לדעת, למנוע או לשנות.
"סליחה אם לא הייתי אישה ואמא טובה", כותבת אבלין שמעיה בערב יום הכיפורים. "סליחה שלא הייתי איתכם בשניות האחרונות. סליחה שאני אוכלת, שותה, נושמת, רואה עולם. תאמינו לי שהכול מסכה אחת גדולה". שלוש שנים אחרי אותו בוקר נורא, הגעגוע נשאר, לצד השאלות והאשמה שאינה מרפה.
ערב יום הכיפורים היום. יום שבו מבקשים סליחה, חשבון נפש ומחילה. עבור אבלין שמעיה, אלה מילים שקיבלו משמעות אחרת לגמרי מאז 7 באוקטובר: בעלה, קובי, ובנה אושר, נרצחו באותו יום יחד ליד בסיס רעים. מאז, החיים ממשיכים להתנהל, אך עבור שמעיה הם נחלקו ללפני ואחרי. בערב יום הכיפורים היא פרסמה פוסט אישי וכואב, שבו היא פונה אל השניים ומבקשת מהם סליחה על אינספור דברים - חלקם דברים שלעולם לא היו בשליטתה.
"ערב כיפור היום, ערב שבו צמים וצריך להתענות", היא כותבת בכאב נוראי. "אין עינוי יותר גרוע ממה שאני עוברת".
שמעיה מספרת כי לאורך חייה השתדלה שלא לפגוע באחרים, וגם בערב יום הכיפורים היא מרגישה שאין לה ממי לבקש סליחה. ובכל זאת, יש שניים שאליהם היא מבקשת לפנות: בעלה ובנה. "כבר שלוש שנים שאני מבקשת סליחה, בתקווה ששם בשמיים תסלחו לי", היא כותבת בפוסט מטלטל.
היא מבקשת סליחה מקובי על כך שתמיד עודדה אותו לטייל, ליהנות ולחיות את החיים, משום ש"החיים קצרים". היום, בדיעבד, המשפט הזה מקבל עבורה משמעות אחרת וכואבת. "סליחה בעלי שלי שתמיד הפצרתי בך לטייל, ליהנות מהחיים, כי החיים קצרים. כאילו הפחד שלי זימן את אובדנכם".
גם לבנה אושר היא פונה בכאבה. היא נזכרת בדברים שאמרה לו, בעידוד שלה לטרוף את העולם, לראות את האחר, לאהוב ולחיות. "סליחה ילד שלי, מלאך שלי, שתמיד אמרתי לך לטרוף את העולם", כתבה לו. "סליחה שלא הייתי לך אמא מגוננת כמו שהבטחתי".
ובתוך המילים הללו עולה גם רגע אחד שמלווה אותה מאז אותו יום: בקשתו של אושר שתבוא איתו, והבחירה שלה שלא להצטרף אליו, מתוך פחד מהאזעקות. "סליחה שביקשת ממני לבוא איתך ולא רציתי כי פחדתי מהאזעקות" כתבה. ואז מגיעה ההתמודדות הקשה ביותר עם מה שאי אפשר להשיב לאחור: המחשבה על הרגעים האחרונים של קובי ואושר.
"סליחה שירו בכם. סליחה אם פחדתם, סליחה אם בכיתם מכאב. סליחה אם זעקתם לעזרה ואף אחד לא בא. סליחה אם הבנתם שאלה השניות האחרונות לחייכם" כתבה ביגונה. שמעיה מתארת את הקושי לחיות בעולם שבו קובי ואושר כבר אינם, בעוד היא נאלצת להמשיך לנשום, לאכול, לשתות ולראות את העולם ממשיך לנוע.
"סליחה שאני אוכלת, שותה, נושמת, רואה עולם. תאמינו לי שהכול מסכה אחת גדולה", היא כותבת. "סליחה שאני 'חיה' ואתם מתים".
היא מבקשת סליחה גם על כעסים קטנים מהעבר, על כך שלא הייתה איתם בשניות האחרונות, ועל העתיד שנלקח מהם. "סליחה ילד שלי שאני זאת שקברתי אותך ולא אתה אותי. סליחה שלא תזכה להתחתן ולהביא ילדים", היא כותבת לאושר.
ולקובי היא כותבת: "סליחה קובי שלא תזכה לראות נכדים וללוות את אופק ואלין".
ובתוך האבל האישי שלה, היא מתארת גם את הכאב של אופק ואלין, שנאלצו להיכנס בעל כורחם אל תוך משפחת השכול. "סליחה קובי שאיתך ועם אושר, אלין הרגישה הכי מוגנת, והפחד הכי קטן התמוגג איתכם. והיום אני בוכה יחד איתה כי לא מצליחה להשתלט על הפחד. סליחה גם מאופק ואלין שנכנסו למשפחת השכול והצער ועם זה אנחנו אמורים להתמודד".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
