מניו יורק למדרחוב קק"ל: האמנית שמביאה את בריאות הנפש למרחב הציבורי בבאר שבע

בשנת 2003 ארזה האמנית עדי שגיא את חייה ועברה לניו יורק, שם חייתה שבע שנים ספוגות בהשראה. היא שוטטה בין גלריות וירידים, ויצרה להנאתה בפינות החמד של הכרך העצום, שהעניק לה אנונימיות מוחלטת ואפשר לה לחיות באופן מלא עם עצמה. אך כשהחליטה לחזור לישראל, הבחירה לנחות דווקא בבאר שבע – עיר שהכירה היטב משירותה הצבאי – נבעה מחיפוש אחר אינטימיות אחרת. בניגוד לניכור ולממדים העצומים של ניו יורק, הפריסה הרחבה של בירת הנגב אפשרה לה לשמור על האנונימיות שלה, אך במקביל לבנות מעגלי שייכות משמעותיים מתוך הקהילות המקומיות שהלכה והכירה.

הרקע המקצועי שלה כמעצבת פנים הוביל אותה להתבונן במרחב הציבורי העירוני ולחפש בו חיבורים קהילתיים. דרך קהילת יוצרי הנגב "הומא", היא נחשפה למעגל חלימה של מיזם "נפשות". החזון להעלות את המודעות לבריאות הנפש במרחב הציבורי באמצעות תרבות שבה את ליבה. יחד עם מורן מקמל וענבל סול, היא החליטה ליצור מרחב שייתן ביטוי להתמודדויות שקופות של אנשים רבים, וינגיש אותן פיזית לעיר בצורה מזמינה ומכילה שאינה מרתיעה איש.

"מרשם לשעת יצירה": האמנות כבועה של ריפוי והפוגה

האמנות תמיד הייתה חלק אינטואיטיבי מחייה של שגיא, שלמדה במקור עיצוב פנים ב-HIT. לפני כשלוש שנים החליטה לבצע מעבר תעסוקתי מלא ולצאת לשוק כאמנית באופן רשמי. כיום, היא משלבת את היצירה עם הנחיית סדנאות לארגונים, לצה"ל, למגזר השלישי ולאנשים פרטיים, מתוך אמונה שאמנות יכולה להיות כלי תומך עבור כל אדם.

הפעולה האמנותית מייצרת מעין בועה בתוך המציאות היומיומית הלחוצה, ומאפשרת רגע נדיר של שקט והתעמקות מדיטטיבית. הכוח המשמעותי ביותר, לדבריה, נוצר ברגע שהלחץ השיפוטי יורד. כשמשחררים את הצורך ב"נכון או לא נכון" ואת הביקורת העצמית, נפתח מרחב בטוח להבעה אישית. "אם במקום כדורים רופאים היו נותנים מרשם לשעת עיסוק באמנות, זה היה עושה פלאים," משתפת שגיא. היא אינה מתיימרת להחליף את הטיפול הקונבנציונלי, אך רואה באמנות כלי הכרחי לרווחה הנפשית ולביטוי האישי.

העיסוק היומיומי בפגיעות ובנפש, שלעיתים עלול להיות שוחק, דווקא אינו מרוקן אותה. העבודה המשותפת עם צוות הנשים שלצידה, והחיפוש המתמיד אחר הדרך המדויקת והרגישה ביותר לבטא תחושות ורגשות מורכבים, ממלאים אותה באנרגיה עשירה ובתחושת משמעות עמוקה.

המאבק בסטיגמה ובכאב השקוף

עבור שגיא, הסטיגמה ההיסטורית סביב בריאות הנפש היא כבר לא לב הבעיה, במיוחד לאחר אירועי ה-7 באוקטובר 2023 שהותירו את החברה הישראלית כולה נושאת טראומה קיבוצית. הקושי האמיתי כיום טמון בשקיפות של ההתמודדות הנפשית. בעוד שמוגבלות פיזית מעוררת לרוב אמפתיה מיידית במרחב הציבורי, מתמודדי נפש נתקלים לא פעם בחשדנות, משום שהסביבה "מחכה לסימן פיזי" כדי להצדיק חמלה. פעולות בסיסיות – כמו המתנה בתור, רכישת בול או שיחה קצרה – עלולות להיות מורכבות להחריד עבורם.

כמעצבת לשעבר, היא חשה חסך מהותי בשיח המקצועי על תכנון ועיצוב המרחב הציבורי, שפעמים רבות אינו לוקח בחשבון את צורכיהם השקופים של מתמודדי הנפש. עם זאת, היא מזהה שינוי חיובי בבאר שבע ובדרום: יותר מענים מגיעים מתחום האמנות, שיתופי פעולה נרקמים בין אמנים למטפלים, וישנה נכונות הולכת וגוברת של מתמודדים להשתתף בשיח הפתוח ולקבל את העזרה המוצעת בזרועות פתוחות.

"דיאלוג עם הנפש": המרחב העירוני לובש צורה חדשה

כחלק מהחזון להנכיח את הנושא במרחב, תוביל שגיא יחד עם שותפותיה אירוע ייחודי במדרחוב קק"ל בעיר העתיקה בבאר שבע. המרחב נוצר מתוך שיתוף פעולה עם מנהלת העיר העתיקה ועסקים מקומיים, ומיועד לקהל הרחב, ללא עלות, במטרה לייצר מפגשים ספונטניים דרך פעולות פשוטות המעוררות מחשבה.

הבאים למדרחוב יחוו שלל תחנות אינטראקטיביות: עמדת טלפונים של פעם להקשבה, תיבת דואר לכתיבת מכתבים מבוילים, סדנאות צביעת מנדלות ויצירת בובות דאגה, שדרת ריח ומסלול חומרים לוויסות חושי, וכן פינת סלון ציבורית עם תה ועוגה לשיחות אקראיות. ברקע יתקיימו פרפורמנס קהילתי, ציור חי (לייב), ומיצב אמנות אינטראקטיבי שנוצר מקופסאות תרופות, בליסטרים ופרוספקטים.

הפרויקט שמזקק את המסר של "נפשות" יותר מכל הוא העמדה "שיחה בהתכתבות". בעמדה זו, שגיא מזמינה עוברי אורח לשבת מולה ולהתכתב אך ורק באמצעות לוחות מחיקים. היא נזכרת באישה בודדה שישבה מולה בשנה שעברה, שיצאה מהבית רק כדי לגלות שמישהי זרה מבקשת באמת לשמוע מה שלומה, ללא מילים נוקשות באוויר. המפגש הזה המחיש עבורה את עוצמת האמנות כמחוללת קשר וכהזדמנות להגיד את מה שלא היה נאמר אחרת.

במבט לחמש השנים הבאות, החזון של עדי שגיא רחב ושאפתני: להפוך את "דיאלוג עם הנפש" לאירוע עירוני מסורתי ועוגן תרבותי בבאר שבע, ממש בדומה לפסטיבל סמילנסקי, מתוך תמיכה רשמית ומלאה של העירייה. יותר מכך, היא מייחלת שההשפעה תורגש לאורך כל השנה כולה – שהרשות המקומית תתכנן ותעצב את מרחביה הציבוריים מתוך מודעות אמיתית לצרכים השקופים, ושההתמודדות הנפשית תהפוך לחלק טבעי, מכיל ובלתי נפרד מהחיים המשותפים בעיר.