מהגיבור נאור סיבוני שנפל בנחל עוז, אל האם שממשיכה את המורשת שלו במסע שליחות

במשך שנים צילה סיבוני ממושב גילת העדיפה להישאר מאחורי הקלעים. היא לא אהבה לעמוד מול קהל, לא חיפשה במה ולא ביקשה תשומת לב. אבל מאז נפילתו של בנה, סמ"ר נאור סיבוני הי"ד, בקרבות הגבורה בבסיס נחל עוז ב-7 באוקטובר, היא מצאה ייעוד חדש. ממפגשים קטנים בחצר ביתה ועד הרצאות בפני חיילים, תלמידים ומנהלים ברחבי הארץ, היא נושאת איתה את דמותו של נאור ואת הערכים שעליהם חי: אהבת אדם, נתינה, אומץ ואמונה. דרך סיפורו היא מצליחה לגעת בלבבות, לחזק את רוחם של אחרים ולהוכיח שגם מתוך הכאב הגדול ביותר יכולה לצמוח שליחות שמאירה חיים.

במשך שנים ארוכות העדיפה צילה סיבוני ממושב גילת להישאר מאחורי הקלעים. כעובדת מסורה בשירות התעסוקה, היא הייתה זו שמקדמת אחרים, מעניקה להם את הבמה ומעודדת אותם לבלוט, בעוד היא עצמה נמנעה מאור הזרקורים, אלא שמאז השבעה באוקטובר השתנו חייה מן הקצה אל הקצה.

מי שבעבר התקשתה לעמוד מול קהל, מוצאת את עצמה כיום ניצבת מול מאות חיילים, תלמידים, מנהלים ומשפחות, ומספרת את סיפור חייו וגבורתו של בנה, סמ"ר נאור סיבוני הי"ד. בכל הרצאה היא מבקשת להעביר מסר של תקווה, אמונה ואהבת האדם - המסר שלדבריה נאור הותיר אחריו.

נאור היה בן 20 וחצי בלבד כשנפל בקרב בבסיס נחל עוז. לוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני, צעיר מלא שמחת חיים, שובב, ספורטאי בנשמתו ואוהד מושבע של מכבי תל אביב."נאור היה ילד שמאיר כל מקום שנכנס אליו," מספרת צילה. "הוא לא אהב ללמוד, אבל בזכות מחנכת שלא ויתרה עליו ובעיקר בזכות כוח הרצון שלו, הוא סיים בגרות מלאה".

כשעמד בפני גיוס חלם לשרת במג"ב בעקבות אחיו הבכור, אך שובץ תחילה לשריון. בחיוך האופייני לו הצליח לשכנע את קצין המיון לאפשר לו להגיע לגולני  - החטיבה שעליה חלם, ובה שירת גם דודו. הוא המתין ארבעה חודשים לגיוס, התגייס במרץ 2022, וסיים את המסלול הקשה בלי להתלונן אפילו פעם אחת

בשבת, 7 באוקטובר, בשעה 06:29 בבוקר, מצא עצמו נאור יחד עם חבריו במיגונית בבסיס נחל עוז. חלקם היו עדיין בבגדים אזרחיים, אחרים כבר במדים. בסרטונים האחרונים שצולמו באותן דקות הוא עוד נראה מחייך, אבל בתוך זמן קצר השתנתה המציאות

כשאחותו התקשרה אליו בדאגה, הוא הספיק לומר לה: "אל תתקשרי עכשיו, הכול בסדר", והעביר את הטלפון למצב טיסה כדי שלא יסיח את דעתו. כבר בשעה 06:45 היה לבוש בציוד מלא ויצא להילחם.

כ-300 מחבלים הסתערו על המוצב. נאור היה הראשון לזהות את הסכנה והזהיר את חבריו. בתוך הכאוס, הבחין באחד הלוחמים שקפא מרוב פחד. בלי להסס סטר לו קלות על לחיו, הביט בו ואמר לו להתאפס.זו הייתה סטירה שהחזירה אותו למציאות.

הלוחם התעשת, חזר להילחם, ובהמשך אף הציל את חייו של נאור, כשמשך אותו תחת אש בחזרה אל המיגונית לאחר שנפצע מירי שפגע בו דרך חרכי החומה. במשך שעות שכב נאור פצוע לצד חבריו, שניהלו קרב גבורה עיקש, עד שהמחבלים השליכו רימונים אל תוך המיגונית. במשך ארבעה ימים חיפשה משפחת סיבוני את נאור בכל מקום אפשרי.

הם עברו בין בתי חולים, בדקו רשימות פצועים, חיפשו תמונות, הקימו חמ"ל בביתם במושב גילת והחזיקו בתקווה. "הייתי באמונה יוקדת עד יום שלישי בלילה שאני אמצא את נאור בחיים", משחזרת צילה. "אבל עוד לפני שהצבא דפק בדלת, הנשמה של אמא כבר ידעה. אם הוא היה פצוע או חטוף - הייתי מרגישה". ב-11 באוקטובר הגיעה הבשורה הקשה.

ימי השבעה היו עבורה גם משבר אמוני עמוק. "היה לי כעס עצום", משתפת צילה בכנות. "אמרתי לבורא עולם: 'איך יכולת לעשות לי דבר כזה? הרי אני הולכת איתך יד ביד". אלא שלדבריה, דווקא מתוך אותו שבר נולדה התובנה ששינתה את חייה. "הבנתי שנאור השלים את השליחות שלו בעולם, ועכשיו התפקיד שלי הוא להמשיך את האור שלו". מאז היא מקדישה את חייה להפצת המסר שלו.

"האמונה היא מה שמחזיק אותנו," היא אומר מתוך כאבה הפרטי. "בורא עולם לא עושה טעויות. אנחנו צריכים להרבות במעשים טובים, בחסד ובאהבת חינם". 

הכול התחיל בחצר ביתה.יחד עם בני המשפחה הקימה צילה את "הפטיו של נורי"  - פינת הנצחה אינטימית שבה אירחה בתחילה קבוצות קטנות. הראשונה הייתה בתה, שביקשה להביא את חבריה מהמילואים. המפגש הקטן הפך במהרה לעשרות, אחר כך למאות, ובהמשך להזמנות מכל רחבי הארץ.

גם במקום עבודתה ביקשו ממנה לשתף את סיפורו של נאור בכנס מנהלים. "בהתחלה קראתי הכול מהדף", היא מחייכת. "לאט לאט הורדתי אותו. היום אני כבר מדברת מהלב".ב משך הקימה עמותה שכל תרומותיה מוקדשות לסיוע לחיילים הזקוקים לעזרה.

רק לאחר נפילתו גילתה המשפחה שגם נאור עצמו עסק לאורך השנים במעשי חסד בסתר. הוא רכש ציוד לחיילים מכספו, סייע לחיילים בודדים, חיבק את מי שהרגישו שקופים ונאבק בחרמות חברתיים, וכל זאת מבלי לספר אפילו למשפחתו. "הוא מעולם לא רצה שידעו," מספרת צילה. "גם כשהביא חיילים הביתה, הוא לא סיפר למה הם באמת צריכים עזרה".

התגובות שהיא מקבלת לאחר ההרצאות מחזקות אותה להמשיך.

"תלמידים ניגשים אליי בדמעות ומספרים שהחליטו להתגייס לקרבי בעקבות הסיפור של נאור. קצין שסיפר לי שעמד לפרוש מקורס קצינים חזר בו אחרי ששמע את ההרצאה, סיים את הקורס ואף הזמין אותי לדבר בפני החיילים שלו

לאחרונה הצטרפה גם לפורום "צו החיים", המאחד משפחות שכולות, פדויי שבי ופצועי צה"ל, במטרה לחזק את הזהות היהודית ואת האחדות בעם.

עבורה זו עוד דרך להמשיך את אותה שליחות."אני מאמינה שבסופו של דבר מה שנשאר בעולם הזה הם המעשים הטובים והאמונה שלנו" היא אומרת. "הייתי אמא שקראה את נאור בעיניים והייתה שם עבורו בכל רגע. היום אני מבינה שהאמונה נותנת לי כוח לעשות הכול. מתוך החושך הגדול ביותר אפשר להצמיח אור, תקווה וגאולה".