ליל הבדולח בנגב: למה זה לא “פלילי” ואיך המדינה חייבת לסווג את זה מחר בבוקר?

הלילה בגבעות בר לא היה עוד “ונדליזם”, לא “הפרת סדר”.זה היה אירוע לאומני: פריצה ליישוב, השחתה מסיבית של רכוש, ניפוץ שמשות והצתות/ניסיונות הצתה של כלי רכב. אירוע שמטרתו אחת: להטיל אימה. ותושבי הנגב מרגישים את זה בגוף: תחושת הביטחון שלנו נשחקת עד דק.

וכך מי שפרץ דרך הגדר בלילה , פורץ ביום דרך החוסן. הבעיה היא לא רק מי עשה. הבעיה היא איך המדינה מסווגת את האירוע ומה היא מאפשרת לעצמה לעשות כתוצאה מהסיווג הזה. כך מסווגים אירוע כלאומני/טרור (בישראל, זה לא עובד כמו שמדמיינים, שר לא “מכריז” וזהו. יש מנגנון והרי הוא בקצרה):

1. המשטרה חוקרת ומעבירה תמונת מצב היא אוספת ראיות, קובעת כיוון, ומדווחת גם בהערכת מצב. במקרה הזה כבר פורסם שבמשטרה העריכו קשר ל“תג מחיר/נקמה” סביב פעילות משטרתית בתראבין.

2. השב״כ הוא הגוף המקצועי שמכריע אם מדובר ברקע לאומני/טרור כשיש מניע אידאולוגי/לאומני, תיאום, מסר של הפחדה, בחירת יעד אזרחי -זה בדיוק השדה של השב״כ. בפועל, כשהשב״כ בפנים, זה משנה את כל הכלים ואת כל הכללים.

3. הפרקליטות והיועמ״שית מכתיבות את “מסלול האישום” כלומר: האם זה יישאר “הצתה/חבלה/התפרעות” במסלול פלילי רגיל, או יטופל תחת מסגרת טרור עם חומרה אחרת לגמרי.

למה הסיווג קובע הכול: פלילי מול טרור

כשאירוע נשאר “פלילי”, המדינה נוטה לעבוד עם הכלים הרגילים: מעצרים, כתבי אישום, ענישה שתלויה המון בנסיבות ובהרתעה נקודתית. אבל כשאירוע מוכר כמעשה טרור, המסגרת המשפטית משתנה: ההגדרות בחוק המאבק בטרור עוסקות בדיוק במעשים שנועדו לזרוע פחד בציבור או לכפות מטרות אידאולוגיות, והחוק בנוי להחמרת ענישה וכלים משלימים.

זה לא עניין של מילים. זה עניין של מדיניות: האם המדינה אומרת לתושבי הנגב: “זה עוד אירוע רכוש” או שהיא אומרת: “זה טרור אזרחי לכל דבר ואנחנו מטפלים בזה בהתאם”.

ומה זה אומר בשטח: מה המדינה יכולה לעשות אחרת כבר השבוע?

אם האירוע יסווג נכון, זה מאפשר: • חקירה עם עומק מודיעיני (לא “עוד תיק בתחנה”) • כתבי אישום מחמירים שמדגישים מניע לאומני/טרוריסטי • חילוט רכוש וכספים כשיש תשתית עבריינית/ארגונית • ענישה מרתיעה ללא עסקאות טיעון בזויות, לא עוד “כמה שנים שמצטמצמות בדרך”.

והכי חשוב: זה מייצר קו ברור לשטח : מי שמנהל “לילות בדולח” נגד אזרחים, נכנס למסלול שבו המדינה לא מתנצלת ולא מהססת לצאת מטפלת בזה במלוא החומרה.

ולא, חוק הפרוטקשן לא מספיק. חוקי הפרוטקשן מטפלים בכלכלה עבריינית באמצעות גביית דמי חסות. מה שקרה הלילה הוא טרור לאומנו והוא גם מסר.לשבור את תחושת הבית. אני רואה את זה בטיקטוק בשבוע האחרון יש מגיפה של סאונדים של אזעקה זה מחריד . לכן נדרש מסלול של סיווג לאומני/טרור + ענישה מחמירה ולא רק “עוד חקירה על הצתה”. שבענו מבינוניות. בימים האחרונים פורסם כי השר בן גביר העלה רעיון לבחון מתקן כליאה לאסירים ביטחוניים “מוקף תנינים” מודל שמזוהה עם בית כלא באזורי ביצות באיזור האברגליידס שבמדינת פלורידה.

יש לנו בנגב משאב אמיתי: מרחב. רק 50 מיליון דונם. הגיע הזמן להפסיק להתנהג כאילו אין פתרונות מערכתיים, ולהתחיל לבנות אותם: • הרחבת מתקני כליאה בנגב • אגפים ייעודיים לעבריינות אלימה/לאומנית/מאורגנת (לפי סוג עבירה ומסוכנות ) • מערכת שיפוט יעילה ומהירה באזור, כי צדק שנמרח הוא צדק שמתרסק • ובעיקר: מדיניות ענישה שמחזירה הרתעה. זה לא “נגד” אוכלוסייה, זה בעד הנגב. כמובן שזה גם בעד החברה הבדואית הנורמטיבית, שסובלת ראשונה מהעבריינות ומהטרור האזרחי שמכתיב לה מציאות.

הנגב לא מבקש פריבילגיות. הנגב מבקש את הדבר הבסיסי ביותר: לחיות. ואם הלילה הזה לא יסווג נכון , הלילה הבא כבר לא יהיה רק רכוש.

מור אדרי, תצפיתנית.

הכותבת מור אדרי היא עורכת דין ויועצת תקשורת ומפעילת המיזם ״המצפן הדרומי״ אשר מנטר פעילות עבריינית בנגב.