ליז הרוש, חולת סרטן שנאבקת על חייה, פתחה בגיוס המונים ומבקשת: "עזרו לי לנשום - עזרו לי לחיות"

ליז עליזה הרוש (31) נולדה וגדלה באופקים. ילדות דרומית פשוטה, חמה ומלאת לב. בהיקף המשפחתי התומך ובקהילה שבה כולם מכירים את כולם, גדלה לה ילדה שלא הרגישה כי חסר לה דבר. את זמנה בילתה עם חברים טובים ובבית הספר, אך העולם שלה סבב בעיקר סביב מוזיקה ונגינה, תשוקה שהלכה וגדלה בתוכה.

"הייתי חלק מ'צעירי אופקים" נזכרת ליז. "הופענו על במות גדולות, שרתי לצד זמרים מוכרים, וכל הופעה כזו חרוטה בי עמוק. היא פתחה לי צוהר לנסות ולקחת את השירה מעבר לתחביב. כל עלייה על הבמה מול קהל העניקה לי ביטחון, אמונה בעצמי, ובעיקר את האומץ לחלום בגדול".

על מה חלמת?

"כילדה ונערה חלמתי לחיות חיים מלאים, שאדע שמה שאני עושה ימלא אותי, בכל תחום לא משנה באיזו דרך אבחר ולאן אגיע, ושאישאר תמיד נאמנה לעצמי. את התיכון העברתי בטכני חיל האוויר בבאר שבע, מה שנתן לי מסלול היישר לחיל האוויר בצבא, עברתי קורס קדם צבאי ומשם התגייסתי לבסיס נבטים בחיל האוויר בתפקיד של מנועית מטוסי קרב שלא מקבל הרבה הערכה ,אבל זה תפקיד מאתגר, מלא אחריות ואין מקום לטעויות. העובדה שבגיל צעיר נותנים לך כל כך הרבה אחריות שמשפיעה ישירות על בטיחות הטייסים - זו שליחות".

ליז התגייסה למשטרה לפני כשמונה שנים, שירתה ביחידת הסיור ולאחר מכן כחוקרת בתפקידים מאתגרים. "אני חושבת שהיום בייחוד אחרי ה-07/10 יש הערכה גדולה יותר לשוטרים" כתבה לי "לעשייה המטורפת ולמאחורי הקלעים וההתמודדות שכל שוטר עובר. אני חושבת שהמשטרה עיצבה את הדמות שאני היום, חיזקה בי תכונות של חוסן, אחריות ויכולת להתמודד עם מצבים מורכבים בחיים. תכונות שמלוות אותי גם היום במאבק האישי שלי" . 

ספרי לי איך הכל התחיל: מתי הבחנת שמשהו לא תקין אצלך שהוביל אותך לבדיקה

"הכול החל בשנת 2022 בתחושה עמומה שמשהו בגופה אינו כשורה. התחיל ברגישות שחורגת מן הרגיל - חולשה בלתי מוסברת, עייפות כבדה וחוסר ריכוז שהדהדו בכל יום. בתחילה הניחה שמדובר בעומס עבודה או סטרס זמני. ניסיתי להרגיע את עצמי ואת המשפחה באופטימיות, והחלטתי לבצע בדיקות דם שגרתיות, משוכנעת שזה 'משהו קטן', רק צריכה מנוחה של אחר הצהריים ואחזור לשגרה. אך אף מילה לא הכינה אותי למה שעתיד היה לקרות. כמה שעות לאחר הבדיקות התקשרו מהמרפאה באמצע היום וביקשו שאגיע מיד לבית החולים סורוקה".

בטח נלחצת באותו רגע

"גם אז לא נלחצתי, אני בנאדם מאוד אופטימי ומאמין שלוקח הכל בצורה מאוד קלילה. אני אדם אופטימי מטבעי, אז אמרתי לאמא שלי בחיוך: “טוב יאללה אמא נלך מהר, כדי שאספיק לחזור בערב ולהמשיך את הסידורים שלי. אין לי זמן להעביר את היום בסורוקה. כמובן שברגע שהגעתי לסורוקה הבנתי שאת הסידורים שלי בערב אני כבר לא אספיק לעשות היום. כשהגעתי לסורוקה התברר שההמוגלובין שלי עמד על 4 בלבד, כשלבן אדם בריא הערך התקין הוא סביב 12. הייתי חיוורת מאוד, הצוות הרפואי הסתכל עליי בהלם שאני יושבת ומחייכת, מבקשת שיעשו הכול מהר כי “אני צריכה לחזור לסידורים”.

מאותה נקודת זמן של הבנה שהחיים עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה, הכל קרה לליז במהירות מסחררת. היא נשלחה לבדיקת מח עצם, ותוך זמן קצר התבשרה שהיא חולה בלוקמיה וחייבת להתחיל טיפול כימותרפי כבר למחרת בבוקר. "הצמידו אלי עובדת סוציאלית שתסביר לי מזה לוקמיה" שיתפה על אותם רגעים, "ואם אני מבינה את ההשלכות כי את כולם התגובה שלי הפחידה ולא תאמה למה שבישרו לי. פשוט הסתכלתי על כולם בחדר, כשההורים שלי בוכים בצד, אחים שלי בהלם, החברים שלי עומדים בדלת חיוורים, ואני מסתכלת על צוות הרופאים והעובדת הסוציאלית ואומרת להם:"אוקיי, מתי מתחילים uלמה אתם מבזבזים זמן?".

איך את מצליחה לשמור על שפיות באותו רגע?

"אני בנאדם של תכלס, של פרקטיות ועם אמונה שלמה בבורא עולם. הרצתי לי בראש כבר את הכמות פרוטוקולים שאני אצטרך לעבור, את הימים שאשב בחדר מבודד, כי אתה לא יכול להיפגש ולצאת מהחדר בבית חולים בגלל מערכת חיסון מוחלשת. הכנתי לי רשימה מאוד מסודרת במחשב כמו צ'ק ליסט, שזאת המטרה שלי וכל יום אני מסמנת וי. כל זה הייתי באמצע תואר במשפטים ואמרתי שאין סיכוי שבחצי הדרך אני מקפיאה את התואר, אלא פשוט אסיים אותו כי אני לא רואה למה לא בעצם (לוקמיה כנראה לא סיבה מספיק טובה חחח), וכך עשיתי עם כימותרפיה, לצד ימים קשים ובחילות נוראיות. הייתי פשוט יושבת בשיעורים בזום מול מחשב כשכל הגוף שלי משתנה, עושה מבחנים כמו כולם, מקשיבה בשיעורים כמו כולם ובין לבין עם שעונים מעוררים שמצלצלים לי כדי להזכיר לי לצלצל לאחיות להביא לי על הדקה את כל הכדורים, הכימותרפיה ואת כל הדברים הנלווים בזמן".

הצלחת להיות מרוכזת?

"ההתעסקות הזאת גרמה לי גם להיות בשליטה על מה שקורה איתי, והכניס לי התעסקות וסדר בראש. אני בנאדם מאוד ארגוני וזה מה שעזר לי גם להעביר את הימים בתוך החדר המבודד וגם לשמור על שפיות בתוך הלא שפיות".

מה הפחיד אותך? ומתי החלטת שאת במסע לניצחון.

"מהרגע הראשון ועד היום, אני לא יכולה לומר שפחדתי על עצמי או ממשהו שיקרה לי. הדבר היחיד שבאמת הפחיד אותי היה המשפחה שלי ועל אם הם יצליחו להתמודד עם כל מה שמגיע לצד המחלה. ידעתי שלצד ההומור השחור שמאפיין אותי, הצחוקים, האופטימיות - יהיו רגעים קשים וטראומתיים במידה מסוימת, וכאלה שגם גובלים בין חיים ומוות לצד השינוי החיצוני. הם הסיבה היחידה שפחדתי שלא יצליחו להכיל את העומס הזה על הכתפיים".

גישה לא שגרתית

"הגישה שלי קצת קשה לעיכול אצל הרבה אנשים. אני מאמינה אמונה עיוורת בבורא עולם, מאמינה שאין רע יורד מן השמיים גם כשמדובר במחלה הארורה הזו, אבל נסתרות הן דרכי השם ואנחנו לא יודעים מה עומד מאחורי חשבונות שמיים. אני מסתכלת על הדברים הטובים שיצאו ויוצאים מהרגע שחליתי, קבלת פרספקטיבה אחרת על החיים. הערכה אמיתית לדברים הפשוטים שבשגרה נראים לנו מובנים אליהם, וההתקרבות העמוקה שלי למשפחה, למדתי לנצל כל רגע לצידם, להבין כמה חשוב לעצור בתוך מרוץ החיים, להרים טלפון לאמא אבא או לאחים להגיד תודה, לשאול מה שלומכם ואיך עובר היום? או סתם להגיד שאתם אוהבים אותם. אני יכולה לומר שמהרגע שחליתי, לא ראיתי ואיני רואה גם אופציה אחרת לנגד עייני מלבד ניצחון".

איך החיים משתנים מאז?

"הכל משתנה. רוב האנשים חושבים שכשאתה מחלים מהמחלה אתה חוזר לחיים רגילים ותוססים שהיו לך, חוזר לעבודה שהיית בה ולעשות הכל מאותה נקודה שהפסקת. לצערי זה לא ככה והקושי מתחיל בדיוק כשאתה מחלים. הניסיון להחזיר את הגוף למצב שהוא היה, לכוח שהיה לך לפני הוא עצום, החיצוניות שמאוד משפיעה בעיקר אצל אישה שהנראות החיצונית שלה באה לידי ביטוי בשיער ובגוף, שהוא מהווה משקל משמעותי. אז יש קושי כי הכל מאוד איטי בהחלמה. מאדם עצמאי, פעיל, מלא אנרגיה, עובד, יוצא מבלה אתה הופך להיות תלותי, הבילויים שלי זה נסיעות לבתי חולים בכל רחבי הארץ כדי להיות במעקבים, כי זה לא נגמר שם. מסיכות שזה הפך להיות האקססוריז שלי זה עלי באופן קבוע. פגישות עם חברים שלא תמיד אפשרי כי אני עם מערכת חיסון מוחלשת, מה שהופך אותי למטרה מאוד קלה להידבקות בווירוסים ומצמצם את כל האפשרויות שהייתי אוהבת לעשות.

איך העברת זמן בין טיפול למנוחה?

"אני חושבת שאין סדרה/ תוכנית/ פודקאסט שלא ראיתי או שמעתי, את הנטפליקס אני מכירה על בוריו. הכל הפך להיות דרך הטלפון כי זה הכי בטוח עבורי, משיחות בפייסטיים עם חברים ששמים אותי בשולחן במסעדה ומשעינים את הטלפון על איזה קנקנן שארגיש חלק, ועד הזמנות בגדים מהאינטרנט שזו התמכרות שטרם מצאתי לה תרופה, אבל זה גם הפורקן שלי בתוך כל הדבר הזה".

איזה בדיקות עברת וטיפולים, ואיך הגוף מגיב?

"עברתי כימותרפיות קשות גם בסורוקה וגם בתל השומר, כל פרוטוקול כזה של טיפול מצריך ממני אשפוז של חודש וחצי בבית חולים, בחדר מבודד שאין לי אפשרות לצאת ממנו עד סיומו בגלל מערכת חיסון נמוכה וחשיפה לזיהומים. הגוף עובר טלטלה, הכימותרפיות גורמות לעייפות קיצונית, כאבים שמקשים על פעולות פשוטות שביום יום נראות, חוסר תיאבון נשירת שיער, ניתוחים שהייתי צריכה לעבור בגלל ההשתלת מח עצם, ואת כל מה שמביאה איתו הכימותרפיה לצד כמויות כדורים שהופכות להיות הארוחות שלך.

מה מחזק אותך?

"המשפחה שלי שהם הכוח שלי לקום בבוקר ולהיחלם את המלחמה בכל יום מחדש עם חיוך, שמחה ואופטימיות. התמיכה ואהבה שלהם זה לא דבר שמובן מאליו גם אם מדובר במשפחה, היכולת לעבור לא פחות ממני ולהישאר שמחים ומלאי אמונה זה לא דבר של מה בכך, והם גם צריכים "לסבול" אותי מהבוקר עד הערב עם כמות הבקשות שלי, זה לא קל.  בנוסף, חברת הנפש שלי נעמה, מבחינתי היא השליחה של בורא עולם שמלווה אותי מתחילת ההליך ועד היום מהרגעים הקשים והחשוכים ביותר לרגעים המצחיקים והאופטימיים במסע הזה ללא ספק היא דמות מאוד מרכזית בהחלמה שלי. בזכות התמיכה שלה, היא נשארה במקום שהרבה עזבו בתחילה ובאמצע הדרך".

בנובמבר 22' ליז עברה השתלת מח עצם מתורם זר בבית חולים תל השומר, ומיד לאחר  מכן הגוף קרס. היא הובהלה לטיפול נמרץ  והייתה מחוברת לחמצן ללא יכולת לקום מהמיטה, נתגלתה פגיעה בשני חדרים בלב - כל זה הביא את ליז לעבור תקופה מאוד קשה בתוך החדר הקטן בבית חולים. "גם פה מצאתי את האמונה בבורא עולם" היא משתפת "ואמרתי לאמא שלי שתכף זה עובר, הכל בסדר - זה רק ניסיון . אחרי חמישה ימים קשים בלשון המעטה בטיפול נמרץ, התעוררתי והכל חזר לקדמותו. הפגיעה בלב פשוט עברה כלא הייתה, והתחלתי להתאושש".

ומה קרה?

"השתל המשיך לתקוף את הגוף ופגע לי כמעט בכל איבר, כל פעם מקום אחר וכל פעם זאת התמודדות מחדש שכוללת אשפוזים וכדורים. מזה שנה וקצת שאני מתמודדת עם פגיעה קשה מאוד בריאות שכיום עומדות על 17 אחוז, ואני מועמדת להשתלת ריאות. מה שהופך את היום יום שלי למסורבל, קשה וכמעט בלתי ניתן לעשייה באופן עצמאי. כל צעד שלי לוקח ממני המון כוח ועליית דופק, מה שגורם לי לעשות את הכל בהילוך איטי. אני תמיד צוחקת על זה שכשאני מדברת אני מבקשת שישימו אותי על 1.5X כדי לא יאבדו עניין וישמעו את מה שרציתי לומר. את היציאות שלי לבתי חולים אני עושה בליווי תמידי של מלווה ועל כיסא גלגלים, עם חמצן בגלל קושי נשימתי".

ההתדרדרות החלה לפני שנה וחצי כשהתרופה שקיבלה, שהייתה בגדר מחקר, לא הוצעה לה, ולפני שנה וחצי היא נכנסה כתרופה רשמית. מחירה:

איך את מתמודדת?

"ההתמודדות  לא פשוטה איך שלא ננסה להפוך את זה, אבל גם פה אני בוחרת להסתכל שתמיד יש גרוע יותר ותמיד יכול להיות מצב אחר לגמרי, וזה מה ששומר עלי לקום עם חיוך ואמונה שיש תקווה, שהכל יכול להתהפך לטובה".

מה יכול להציל אותך?

"כיום יש תרופה מצילת חיים שאושרה בFDA בחו"ל ,שהיא במיוחד עבורי לדחיית של שפגע בריאות באופן כרוני ( המצב שלי). מאחר והיא לא נמצאת בסל התרופות צריך לייבא אותה באופן עצמאי. העלות של התרופה למשך שנתיים כקו טיפול הוא 2.2 מיליון ש"ח, סכום עצום ובלתי נתפס עבור אדם בפרטי. בזכות עמותת חברים לרפואה, הצליחו להוזיל עבורי את התרופה באופן כמעט בלתי נתפס לסכום של 690,441 שקלים. פער עצום לעומת העלות הכוללת של התרופה התמיכה שלהם ופתיחת הקרן דרכם הפכה את המאבק שהיה נראה לי חלום, למשהו שיכול להתממש תכף ומיד".

כאן החל מסע גיוס המונים עבורך

"נכון. דרך חברים, משפחה, וגם דרך משפיעני רשת שנרתמו כמו עינב בובליל, נאור ברוך ואביאל מקונן - פוצו'. הם פשוט נרתמו וסייעו בהפצה בלי לשאול שאלות. פשוט אנשי חסד.נכון לעכשיו אנחנו עומדים 390,000 ₪ שזה יותר מחצי, מבחינתי אני עדין בחלום לא ציפיתי ולא האמנתי שזה יכול לצאת לפועל, זה היה בגדר משהו לא אפשרי עבורי, ועכשיו זה מתקרב מתמיד למציאות שיכולה להחזיר אותי לחיים ולנשום". 

את מאמינה שאת בדרכך להחלמה?

"אני מאמינה בלב שלם שאני שם, אני יודעת ובטוחה שזה קורה תכך ומיד עבורי ואני מניפה את דגל הניצחון שלי".

איך את מתפקדת ביום יום ומי עוזר לך?

"המשפחה, החברים, התפקוד היום יומי שלי מאוד מוגבל ומצומצם, אני פחות עצמאית ומאוד תלותית מהארוחות במהלך היום, למקלחות ועד לבחירת הבגדים והסיוע בלבישתם. אבל גם פה, צריך תמיד לומר תודה, כי תמיד יכול להיות גרוע יותר, ועצם זה שיש את מי שיכול לעזור שזאת המשפחה המדהימה שלי אז נאמר על זה תודה, כי זה לא מובן מאליו".

על מה את חולמת?

"לחזור למוזיקה ולשירה, אולי להוציא שיר על כל המסע הזה שעברתי ועוברת שייתן כוח לאחרים, לטייל, להיפגש עם חברים, לדברים הפשוטים כמו סיבוב עם הכלב בשכונה, מה שנראה לאנשים טריוויאלי עבורי זה בלתי אפשרי, כרגע. אבל זה יקרה, מאמינה באמונה שלמה".

מה מפחיד אותך בעיקר?

אני לא חיה בפחד, אני חיה לצד הפחד. אבל הוא לא מנהל אותי, האמונה האופטימיות ושמחת החיים זה הדרך והבחירה שאני בוחרת בכל יום מחדש. רבי נחמן מברסלב אמר " מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" השמחה מרחיקה את העצבות והמרה השחורה שמאוד קל ליפול אליה, אז אני דוגלת להיות ככה בכל רגע ורגע, וזה מה שגורם לי להישאר אופטימית ולהסתכל על הקושי בצורה חיובית."

איך אפשר לתרום?

"קודם כל, זה הלינק לגיוס המונים:

https://get.haverim.org.il/94xynlfx

אפשר להיכנס אלי לאינסטגרם lizharush שם יש לי קישור בפרופיל שמחבר לעמותה חברים לרפואה וישירות לדף שלי. או דרך הפייסבוק שלי ליז הרוש וגם שם דרך הקישורים, ותמיד אפשר לפנות אלי בפרטי דרך הרשתות לא רק כדי לתרום, אולי גם לרומם אנשים שנמצאים במצב דומה לשלי ואשמח לשמוע, להקשיב ולעביר מלא אופטימיות ושמחת חיים שהכל ניתן לשינוי".