לוחם נינג'ה: אחותו של המסתערב מקסים ריז'קוב שנהרג - "הבטיח שיחזור שתיגמר המלחמה ונעשה צ'ייסרים"

אלכסנדרה ריז'קוב (26) אחותו היחידה, קיבלה אתמול שני ארגזים מצה"ל, מזוודה ואת הרכב שהיו שייכים לאחיה היחיד שנהרג, והלב נפרץ החוצה בכאב תהומי כשראתה את תכולתם. "את הארגזים פתחנו ואת המזוודה עוד לא כדי שלא יהיה קשה מידי" שיתפה אלכסנדרה בעצב. "קיבלנו חפצים שלו כמו שרשרת, טלפון נייד, ארנק, כפפות ושקית עם שום ומלח. אמא של הבן זוג שלי נתנה לו את השום והמלח יחד עם ספר תהילים קטן שיהיו איתו להגנה. הם באמת היו עליו. זה לא עשה לי טוב, אולי מיהרנו לפתוח. ישבתי גם במושב שלו ברכב כדי להרגיש אותו וזה ממש קשה".

הצלחת לפתוח את הטלפון?

"כן, כי ממש רציתי לבדוק אם הוא רשם שם מכתב פרידה. הייתה לי הרגשה שכתב משהו, אז פתחתי ונכנסתי לפתקים. לא מצאתי כלום ואז הבנתי שמקס לא חשב על הגרוע מכל. הוא תמיד היה בטוח בעצמו, בחברים שלו, בצוות, במיומנויות של היחידה המובחרת, ואני הייתי יחסת רגועה. תמיד כשמקסים היה יוצא למילואים זה היה כאילו יוצא לקייטנה. מגהץ את כל הבגדים ומארגן תיק אישי. תמיד ידענו שהוא שומר על עצמו, תמיד אמר לנו שהכל טוב, מה כבר יקרה לי?  היה אומר. הוא הרי ספורטאי, חזק, מהיר, מיומן, חכם, מה הסיכוי שיקרה לו? אבל במלחמה הזו הרגשות השתנו. הדאגה נהייתה אקסטרה, חרדה מתמשכת, המון מחשבות".

ביום שבת השחורה, החלו האזעקות להתריע גם בראשון לציון, היכן שאלכסנדרה מתגוררת יחד עם בן זוגה. באינסטינקט ראשוני צלצלה לאחיה כדי להבין מה קורה בגזרה ושמעה אותו בנסיעה. ישר ליבה אותת לה שהקפיצו את אחיה החזק למילואים. והיא צדקה. "אמרתי לו שישמור על עצמו" משתפת בצער "וקצת נרגעתי כשאמר שהוא בגזרת איו"ש ולא בעוטף עזה, אבל המצב נהיה קשה מרגע לרגע ושלחתי לו מלא הודעות בוואטסאפ שיעדכן מה קורה איתו. הוא תמיד ענה שהכל בסדר. ראיתי הוא מחובר הרבה, אז אמרתי לעצמי שהם בטח מתאמנים ונמצאים בבסיס והוא בסדר -  אין טעם לחפור לו. רק ביקשתי ממנו שישנה בהגדרות שאפשר לראות מתי נראה לאחרונה. בהתחלה אמר שאין צורך, אבל בסוף שינה בשבילי".

ידע שאת פוחדת

 "כשהייתי רושמת לו שיתקשר כשיוכל, הוא מיד היה מתקשר. כשהייתי בוכה לו, היה שואל בשביל מה הבכי, אבל הסברתי לו שאני דואגת לו והוא היה נשאר איתי על הקו עד שאירגע. כשאמרתי לו שאני לא נרגעת הוא ביקש שאשיר שיר, אבל אמרתי לו שלא כי זה מרגיש לי כמו שיחת פרידה. אחי הבטיח שיבוא אליי הביתה ברגע שישחררו אותו לכמה שעות כדי להיות בבית שלו בבאר שבע, אז יצאתי כדי לקנות לו חטיפים, בגדים, מוצאי טיפוח ומה שצריך כדי שתהיה לו חבילה גדולה. זה נתן לי הרגשה שהוא מגיע אליי. חמישי לפני שנהרג, הוא נסע לאמא שלי קודם לבקר והצטלם איתה מלא, הלך לסבתא והצטלם איתה, משם לדודים ואז אליי. כאילו עשה סיבוב פרידה".

ספרי לנו מה היה במפגש האחרון שלכם

הוא נהרג ב19.10. לפני כן הוא הגיע אליי לבית בראשון לציון. ישבנו, דיברנו, צחקנו והוא אפילו אמר לי 'איזה יפה נהיית'. הוא לא סיפר הרבה על מה הוא עושה במילואים והיכן הוא נמצא, רק שיחות בסיסיות על מה קורה בשטח. שיתפתי אותו על החרדה שלי, אבל הוא הסתכל אליי ואמר בראש מורם שהוא תמיד ראשון מבין כולם, אני המפקד אמר לי. אמרתי לו זה בסדר גם להיות מאחור, אף אחד לא יכעס עליך, אבל הוא ענה שאין דבר כזה -  גם אם לא היו מגייסים אותו הוא היה מגיע לעוטף עזה. שאלתי אותו איך הגיוני שלחיילים יש נשמה אחת? הרי זה חיילים - צריכים עוד נשמה כדי לחיות. הוא אמר שככה העולם עובד וחיבק אותי. כשהוא בא ללכת, אמא של הבן זוג שלי אמרה לנו בואו תצטלמו וזה היה לנו מצחיק, כי אני ואחי מצטלמים בעיקר באירועים או בזמן צחוקים, אבל זרמנו והצטלמנו מלא. ביקשתי ממנו שיחליף חולצה אחרת במקום של המילואים כדי שלא יזהו אותו כחייל, אבל זה לא עזר. נכנס לרכב, שם מוזיקה בפול ווליום כהרגלו ונסע".

לא ידעתם מה עושה בצבא?

"הוא היה אמור לחתום קבע. ידענו שהוא מסתערב, אבל הסביבה לא ידעה. היה תמיד מגיע הביתה עם בגדים אזרחים".

בערב יום רביעי ישבה אלכסנדרה בביתה ולא הייתה לה הרגשה טובה בבטן. היא צלצלה למקס לברר אם אכל או שתה והוא אמר לה שהכל בסדר איתו, רק חייב לזוז ושלא תדאג. אבל אלכסנדרה לא נרגעה ולו לרגע אחד קטן. "הוא אמר לי אל תבכי, זה מכבה אותי' נזכרת באותה שיחה. "אמרתי לו שאני מאוד מפחדת ובבקשה שישמור על עצמו. אם יקרה לך משהו אני אמות אמרתי לו. ביקשתי שיקליט לי הודעה שהוא בסדר והוא הקליט הקלטה שתלך איתי כל חיי. ביקש שאלך לישון והבטיח שיבוא לבקר ונעשה צ'ייסרים. אפילו הספיק להגיד שהוא אוהב אותנו. שלחתי לו תמונה שאני בוכה והוא צחק לי על הלק. באותו לילה שהלכתי לישון כבר הספדתי אותו".

מה הרגשת?

"הבנתי שזו הייתה השיחה האחרונה ומרוב בכי הכל כאב לי. בבוקר ראיתי שהוא היה זמין בשעה שבע וחצי בבוקר וחשבתי שהוא בטח עכשיו ישן. הלכתי לעבודה, אבל לא תפקדתי. ביקשתי מהמנהלת לחזור הביתה. באתי ונרדמתי בסלון בשעה 12 בצהריים. מקס נהרג ב 12:10 ".

מקס נהרג במחנה הפליטים נור א-שמס ביהודה ושומרון במבצע מעצרים נרחב לסיכול טרור והחרמת אמצעי לחימה. הצוות איתר והשמיד מעבדות ומטענים, חשפו עשרות מטענים על הצירים שהיו מוכנים לפגיעה בכוחותינו והרגו מעל ל-12 מחבלים. הכל הלך כשורה, עד שמקס נהרג כשעלה על מוקש. "מקס היה עם חבר כתף אל כתף" מספרת אלכסנדרה. "ממה שהבנתי הם עפו לכל צד אחר. החבר פתח עיניים, חיפש את מקס וראה אותו בצד השני פצוע חזק. הוא נהרג במקום. "אבל קברנו אותו שלם" מספרת בכאב "הוא היה המלאך הכי יפה, שליו ונינוח. הסתכלתי עליו והוא היה שלם"

מי בישר לך את בשורת איוב?

"הייתי בשיעור פילאטיס ואמא שלי תקשרה שוב ושוב ולא עניתי. כשראיתי את כל השיחות צלצלתי אליה והיא אמרה לי ברוסית מקס נהרג. לא הבנתי בהתחלה מה היא אומרת. לא האמנתי. הקצינת נפגעים שהייתה אצלה לקחה את הטלפון ואמרה לי בטקסט הקבוע שמקס נפל בפעילות. ואני באמצע שיעור עם המון אנשים סביבי, לא קולטת מה אומרים לי. צוחקת שהיא משקרת לי. אין מצב כזה".

הרגשת שזה יקרה

"צלצלתי אליו, השארתי לו מלא הודעות ואין תשובה. הוא הבטיח שיענה לי וזה רודף אותי עכשיו, שהוא לא עונה. עד היום אני שולחת לו הודעות בציפייה שיענה. היינו ילדים כמו תאומים שגדלים וישנים באותו חדר. היו לנו תמיד חברים משותפים, מטיילים יחד ותמיד צמודים. היה גורר אותי איתו רק כדי לא לשחרר לי את היד. תמיד חיפש אותי. גם כשעברנו בית והיה לכל אחד חדר, הייתי באה לישון אצלו והוא היה מתעצבן מזה. הייתי רכושנית אליו, בגלל זה אני לא מאשרת לאף אחד לגעת לו בחפצים. הוא היה נשוי וגם לאחר שהתגרש תמיד דאגתי לו שיאכל ומנקה לו".

מקסים השתתף בעונת 2019 של התוכנית "נינג'ה ישראל"

"נכון, פעמיים. בעברו הרחוק הוא התעמל בהתעמלות קרקע וכל החיים שמר על חוזק וכושר. בתוכנית הראשונה הוא נפל לקראת הסוף, ולאחריה לקחו אותו לעבוד בהפקה כטסטר של המכשולים. בפעם השנייה הוא הלך לתוכנית בשביל הכיף, כדי לאתגר את עצמו. הייתי שם בצילומים ועודדתי אותו. מקס היה מטפס קירות כתחביב ונהיה מקצוען שעבד בזה. חברים סיפרו לי שהיה לפני מסלול ארוך היה עוד יושב, מעשן סיגריה, שותה אקסל ואז רץ ראשון. כולם רצו שהוא יהיה איתם בשעת צרה."

ומה את רוצה לעשות למענו?

"בצבא שירתי במג"ב והייתי אמורה להתגייס לאחרונה למשטרה. עכשיו החלטתי שאני עושה שינוי מסלול ומתגייסת למג"ב כדי להמשיך דרכו. מקס תמיד היה גאה בי ואמר לי שאני מעתיקנית. כל מה שהיה עושה, הייתי עושה אחריו. פעם הוא לקח אותי לקיר טיפוס בבאר שבע ולא ידעתי איך אטפס כי יש ציפורניים, א יצאתי וגזרתי אותן. אי אפשר היה להגיד לו לא. אני מרגישה כיום ריקה ואין לי מחשבות על כלום, רק עליו. אמשיך להנציח אותו בכל דרך אפשרית כל חיי".