''חשבתי שלא אשרוד עוד משבר'': מבט על התמודדות העצמאים בב"ש בזמן המלחמה

במהלך החודשיים האחרונים מתנהלת מדינת ישראל בתוך שגרת מלחמה - לצד הדיווחים השוטפים על הלחימה בעזה ובלבנון, מנסים רוב אזרחי ישראל לנסות לחיות את שגרת חייהם, עד כמה שאפשר.

המאבק היום יומי, שייך בין היתר לבעלי העסקים הקטנים בדרום, עצמאיים שהצליחו לבנות עצמם בשני ידיים וברגע אחד נאלצו להשבית את כל פעילותם, ובאותו הזמן להתמודד עם דאגה אין סופית בשל המצב.

דוגמא לבעלת עסק שכזאת היא טניה דוידוב בת ה-34, תושבת באר שבע, גרושה ואם חד הורית לילד בן 15 אשר מנהלת עסק של ציפורניים: ''תמיד החזקתי מעצמי אישה חזקה וזה כי לא משנה מה עברתי בחיים, תמיד הצלחתי לאסוף את עצמי ולהתקדם הלאה'' מספרת דוידוב בשיחה עם באר שבע נט. 

''כל פעם שמעלים את ההגדרה "עסק קטן" אנשים כמוני מבינים את המשמעות של שתי המילים האלה כמשהו גדול הרבה יותר. חוץ מזה שזה נשמע משהו שברירי, ובאמת שכל מכה קטנה יכולה לפרק את העסק''. דוידוב טוענת, בצדק, כי ''מאחורי כל עסק קטן בן אדם אחד שיש לו סיפור, בשביל כל בן אדם כזה זה הבייבי הקטן שלו, שנלחמים בשבילו שיצליח, במיוחד אם מדובר במקור הפרנסה היחיד כמו בסיפור שלי''. 

דוידוב, כמו בעלי עסקים רבים אחרים בישראל ובדרום בפרט - נאלצו להתמודד בשלוש השנים האחרונות עם לא מעט משברים: מהקורונה, דרך שומר חומות ועד המלחמה הנוכחית. אצל דוידוב, המשברים הכו בה מכל עבר - ''חוץ ממשברים אישיים נאלצתי לעבור את משבר הקורונה שליווה איתו את איסור העבודה והפחד שהילד שלי, שחולה אסטמה ידבק בוירוס המפחיד הזה. כמו לרוב האנשים במדינה כל החסכונות כולל פנסיות והלוואות חדשות היו מקור הפרנסה היחיד''.

הסיוע מהמדינה לא עזר בזמנו?

''כן היה סיוע ומענקים אבל הסכומים היו כל כך מצחיקים שלא הזיזו לאם חד הורית כמוני ויותר מזה שהייתי הכי ממושמעת ולא עבדתי, לקחתי סיכון שהלקוחות שלי יתפזרו לאנשי מקצוע אחרים שלא פחדו לעבוד וכך באמת היה. בסוף הייתי גם צריכה להחזיר את כל המענקים שקיבלתי בתקופת הקורונה שכוללות ריביות, אבל מי באמת יכול להתמודד מולם? החזרתי הכל עד השקל האחרון רק כדי שלא יהיו לי חובות נוספים''.

כשנתיים עברו מאז מאותו משבר, והנה שוב - הפעם מדובר במלחמה, הכי קשה שידענו אי פעם במדינת ישראל. בעלי העסקים, שוב מצאו עצמם במשבר, כאשר המאבק הפנימי נובע מתוך ההבנה שיש כאלו שאיבדו את חייהם: ''קודם כל חשוב לי להגיד שאני מבינה את הצער והכאב של כל אחד ואחד במדינה וכמובן שהצרות שלי מתגמדות לעומת מה שאחרים עברו ועדיין עוברים''. 

''אבל אני באה עכשיו ומספרת את הסיפור שלי ואני מאמינה שאני משמיעה את קולם של הרבה אימהות חד הוריות במדינה. ב- 7.10 שבת בבוקר כמו כולם התעוררתי מאזעקות. אנחנו רגילים לאזעקות אז לא התרגשתי ונכנסתי לממ''ד עם הילד. כל עוד הילד לידי אני תמיד מרגישה רגועה. ואז שוב אזעקות וזה כבר התחיל להרגיש כמו משהו קצת יותר רציני הפעם''.

''אני שומרת שבת אז לא היה לי מושג מה קורה באמת במדינה. אחרי חצי שעה אמא שלי דופקת בדלת בפאניקה ומספרת, שאחותי שגרה באופקים לבד בבית עם שני תינוקות קטנים. בעלה יצא עם נשק לעזור לשוטרים כי כל העיר מלאה במחבלים. הראש התפוצץ ממחשבות, מה עושים? איך אפשר לעזור? מה קורה בכלל? אחרי כמה שעות שהרגישו כמו נצח הוא חזר הביתה והם יצאו לכיוון באר שבע. כמו סרט אימה ממש, ובסוף תודה לאל נשימה קטנה, "הם פה" והם בסדר. 

''ב-10.10 "מצב מלחמה" היה בחשבון הבנק שלי. החשבונות ירדו כרגיל. הבנתי שבמקום לחזור לעבודה אני מבטלת לקוחות. פה התחיל הלחץ, הרגע הזה שמבינים שמלחמה זה לא רק נפשי, בריאותי, זה גם כלכלי! לא ראיתי את עצמי קמה ומתחילה לעבוד כאילו כלום, האמת גם הלקוחות פחדו לצאת מהבית או היו עם ילדים בבית, ובכלל מי חושב על ציפורניים בכלל במצב כזה?''

אז מה עשית?

''נתתי לעצמי עוד מספר ימים ואמרתי "די" הייתי חייבת להתאפס ודחוף. יש לי ילד ואין לי זכות להתבכיין. הודעתי ללקוחות שאני חוזרת לעבוד רגיל. אני עובדת בבית ויש לי ממ''ד. אבל זה רק נשמע קל, גם אם הצלחתי להכניס לקוחה או שתיים הן היו מבטלות ברגע אחרון''. 

''הבנתי את המצב אבל לא התייאשתי. החלפתי את הסטורי תמיכה בפירסומים של ציפורניים. זה היה קשה הרגשתי רעה שאני מתקדמת בזמן שכולם עדיין בעצב. התחלתי לקבל לקוחות חדשות, האמת שנים לא עשיתי את זה כי תמיד היו לי לקוחות קבועות ועבדתי בלי הפסקה. ממש כמו עסק חדש, התחלתי לצבור לקוחה אחר לקוחה''.  

יש לך מסר למי שקורא את הכתבה? בעלי עסקים שלא מאמינים עדיין שאפשר לצאת מהמשבר?

''חשבתי שלא אשרוד עוד משבר אבל אנחנו בעצמנו לא תמיד מבינים איזה כוח יש בנו.  היום אחרי חודשיים עם המון עבודה על העסק ועבודה עצמית אני מתחילה להרגיש ש"יהיה טוב" כמו שאמרתי בהתחלה אני אישה חזקה נכנסת ללחץ מרגישה שהכל מתמוטט אבל בסוף מרימה את עצמי ושורדת.  הסיפור שלי הוא אחד מתוך אלפי סיפורים במדינה. מסר אחד יש לי לנשים כמוני ולכל הנשים. תאמינו שיש לכן כוח לעבור את הכל, תאמינו שאתן יכולות הכל, כי זה באמת ככה''.