השורדים שהמריאו מאפר: הסיפור הבלתי ייאמן מאחורי קורס הטיס הראשון

187 קורסי טיס התקיימו עד כה בחיל האוויר הישראלי מאז הקמתו. כל אחד שונה מקודמו, עם אנשים אחרים, כלי טיס שונים ומור"קים בלתי נשכחים. אבל קורס הטיס הראשון, אותו סיימו 13 בוגרים, מרביתם שורדי שואה,  מספר סיפור מיוחד במינו - סיפור מאפר לשחקים. 

"מי כאן רוצה להיות טייס"?

כדי להבין זאת לעומק, עלינו לחזור אחורה לסוף מלחמת העולם השנייה. יהודים רבים ששרדו את הזוועות השתכנו במחנות העקורים באירופה. לשם, הגיעו מתנדבי "המוסד לעלייה ב'" - ארגון שפעל למען עליית יהודים לארץ ישראל במסגרת בלתי חוקית וחשאית. 

המוסד, שפעל עד 52', דאג לספק לשורדי השואה באירופה עבודה, אוכל, שיעורי עברית ואפילו הדרכות נשק. "השליחים שהעבירו את החומר הלימודי, הודיעו לשורדים שלטובת המדינה שבדרך, יש צורך באופן מיידי בחיל-אוויר ובטייסים", מספר אבי משה-סגל, אוצר מוזיאון חיל-האוויר בחצרים.

בדיוק בגלל הסיבה הזו - הייתה כוונה לפתוח קורס טיס ראשון, שיפעל בצורה מחתרתית. "אז מי מכאן רוצה להיות טייס?", שאלו המתנדבים את השורדים. "מי שחשקה נפשו - הרים את היד", ממשיך אבי, "כל מי שהיה צעיר ונראה יחסית בסדר, בהתאם למצב, ניגש למיונים". למעשה - לא היה צריך שום ידע מקדים. הם אפילו לא עברו מבדק של רופא או פסיכיאטר.

"כשהשליחים סיפרו על הקורס, אבא שלי שאל רק שאלה אחת - 'זה יביא אותי לארץ ישראל?'", משתף אל"ם (במיל') א', בנו של אחד מבוגרי קורס הטיס הראשון, אל"ם (בדימוס) ירוחם אמיתי ז"ל. "הם ענו לו שכן, אז הוא החליט לגשת לזה".

"אבא שלי התגלגל לזה די במקרה", מעיד גם רס"ן בדימוס יוסי לבון, בנו של רס"ן (בדימוס) צבי לבון ז"ל, בוגר נוסף מהקורס הראשון. "כל המטוסים שראה בחייו הפילו עליו פצצות, או התרסקו לידו. אם לא היו מנסים לגייס אותו לשם, כנראה שזה לא היה קורה".

כך, תוך כדי מלחמת העצמאות ב-48', הוקם בית הספר לטיסה, אבל עם טוויסט מעניין - ההכשרה לא נעשתה בארץ, אלא באיטליה ובצ'כוסלובקיה במקביל. רק השלב האחרון והמתקדם סוכם בישראל, על מטוס ה"הרווארד" (מפציץ הצלילה הראשון והאחרון שהיה בשימוש חיל-האוויר), כדי לתת לפרחי-הטיס סטנדרט אחיד ביניהם ולהשלים פערים.

אם המדינות בהן הוכשרו תלמידי הקורס לא גרמו לכם להרים גבה, הנה הסיבה במילים: למה מלכתחילה אותן מדינות אירופאיות עזרו לשורדי השואה, שעד לפני רגע לא הכירו בקיומם?

"אלמנט של ניצחון"

"במקרה של איטליה, גורמים פרטיים הם אלו שייזמו את זה, וזאת כי אחרי השואה דעת הקהל אהדה את המפעל הציוני והעם היהודי", עונה אבי משה-סגל, "לכן היה מדובר בקורסים אזרחיים".

"בצ'כיה, זה היה קשור לכך שהייתה בשליטת ברית המועצות", מדגיש אבי, "הרוסים בנו על כך שמדינת ישראל שקמה זה עתה, תהפוך למדינה קומוניסטית, ולכן עודדו את ההכשרה. כאן, בשונה מאיטליה, הקורס היה תחת חיל-האוויר הצ'כי".

את הקורס העבירו מדריכים אמריקאים ובריטים, יהודים ולא יהודים בהתנדבות, לצד כמובן מדריכים איטלקים וצ'כים. לפי הסיפורים, הקורס הצ'כי היה קשוח, עם משטר אירופאי קפדני. בנוסף, התלמידים הוכשרו על מטוסים נאציים ואף נאלצו ללבוש מדים נאציים.

"זה דיסוננס מרתק - אנשים שאיבדו את המשפחה שלהם, היו במחנות ריכוז ועברו את צעדת המוות - פתאום מתאמנים על כלים של נאצים", אומר אבי. כך למשל, טיסת ה"סולו" - הפעם הראשונה בה החניכים טסים לבדם, נעשתה עם מטוסי "אראדו" גרמניים נאציים. "יש בזה גם אלמנט של ניצחון", אומר רס"ן בדימוס יוסי, "הם, יהודים חסרי כל, עולים על מטוס מתוצרת גרמנית ומטיסים אותו".

13 בוגרים סיימו את הקורס באוגוסט 1950 בכפר סירקין. זה היה מאורע שמח המהול בעצב - הם מקבלים את כנפי הטיס, כשלחלקם אין אף אחד בקהל שיראה זאת. "זה היה מעמד מרגש, אבל זה לא הטקסים שיש היום - חגיגות, שמחות ועידודים", מסביר יוסי, "כששאלו את אבא שלי בעבר את מי הזמין לטקס - הוא ענה שאף אחד, כי לא היה את מי".

אומנם הקורס נושא את הספרה 1, אך לפניו התקיימו עוד שני קורסי טיס - "מינוס 1", שהסתיים במאי 1949, ו"מינוס 2", שהסתיים במרץ 1949. הם לא התקיימו בצורה מסודרת תחת בית הספר לטיסה של חיל האוויר, ולכן המספרים אינם תואמים. תואר "הראשון" נשמר כאמור לשלישי, בשל היותו הרשמי. 

לטוס בדרכם

מבין בוגרי אותו קורס היסטורי נותר רק אחד, אך צאצאיהם זוכרים ומשמרים את המורשת שלהם. יוסי וא' לקחו את זה צעד אחד קדימה - והפכו לטייסים בעצמם. 

"להיות טייס זה טייטל שנדבק אליך מגיל 18, ונשאר לכל החיים. אבא שלי הכיר לי את העולם הזה, אבל לא הוכוונתי לזה, זה תהליך מאוד טבעי שקרה", משתף יוסי. גם א' מרחיב על כך: "זו לא הייתה החלטה מודעת ללכת בדרכו, אבל העובדה שזה קרה הפכה את זה לסגירת מעגל מרגשת".

בוגרי קורס הטיס הראשון היו שותפים מלאים בהקמת חיל-האוויר והמדינה הצעירה, ויצרו את דמותו של הטייס הישראלי. ועדיין, רק מעטים מהם שברו את קשר השתיקה בכל הנוגע לתלאות המלחמה. "אצלנו השואה לא הייתה בשיח, ונמנעו מלדבר על כך. אבא שלי רצה להגן עלינו, אבל אני רציתי לדעת, אז חקרתי על זה בעצמי", ממשיך יוסי.

"זה לא היה מקובל לדבר על זה, ומן הסתם שגם שורדי השואה לא דיברו על זה ביניהם ובין עצמם. אני עצמי הכרתי לעומק את הסיפור של אבא שלי רק אחרי מחקרים שעשיתי", מוסיף א', "אבל אני יודע שלמרות מה שהוא עבר, הוא היה שמח וגאה בעצמו".

"הם ברובם דאגו להסתיר את העבר והזהות הקודמת שלהם. בכל זאת, אתה לא רוצה להיראות גלותי - זה מראה חולשה", גורס אבי, שהקים את הארגון "מתקומה לשחקים", יחד עם אל"ם בדימוס חיים נווה, שורד שואה, ואל"ם בדימוס אליעזר כהן (צ'יטה). מטרתו היא להנציח ולספר את סיפורם של 140 שורדי השואה שהיו לוחמי צוות-אוויר לאורך השנים.