הזעקה של מור סיון אדרי לקראת החג: "אני לא יכולה להתעלם מתופעת הפשיעה הבדואית המשתוללת בדרום"

המצפן הדרומי שלי 

ראש השנה הוא זמן של מחשבה ותכנון , של הפקת לקחים מן העבר אל מול השאיפה לעתיד טוב יותר, תוך התבוננות למציאות חיינו נכוחה.  

התקופה שעברה ועוברת עלינו כאומה מאז ה 7 באוקטובר, הפכה למצפן חדש עבורי כאישה, כאימא, כאזרחית, כאשת חוק ותקשורת שגרה בנגב, המאפרה של המדינה. 

הנגב מקבל רק את מה שכבר “שימש” את המרכז  - החלטות מדיניות שנעשו בלא מחשבה על הצרכים הייחודיים שלנו, פרויקטים שהגיעו לכאן רק אחרי שנוסו במקומות אחרים, ותשתיות שהן לרוב היד השנייה של מדינת ישראל. כמו מאפרה, אליה משליכים את מה שנותר אחרי השימוש, כך גם אצלנו  - במקום להשקיע ביצירה חדשה, בתכנון רענן ובחזון לעתיד, אנחנו מקבלים את השאריות.

לא עוד. 

ובנוסף לכך, מה שפעם היה סדק קטן במרקם החיים המשותפים בין יהודים לבדואים בדרום - הפך לשבר עמוק שמאיים לבלוע את כולנו.

למען החברה הבדואית, אני מתייצבת בבוקר לעבודה במועצה האזורית אל קאסום, מרחב שאין בו רצף טריטוריאלי, מציאות קסומה ומורכבת כאחד. שם במציאות היומיומית שלי, אני פוגשת בני אדם, משפחות, אימהות, אבות וילדים שרוצים חינוך טוב, בריאות נגישה, ותחושת שייכות למדינה אשר מתערערת תדיר. אני רואה את האמון ואת שברו, את הרצון להיות חלק מהחברה הישראלית (לרוב רק בזכויות) אבל גם את הרצון להיות ריבון והגמון, השאיפה לשמור על ריבונות ולמשול במרחב שבו הם חיים. לגיטימי או שלא, המרחב שבו הם חיים נגוע בפשיעה בדואית ובכלכלה שחורה. על הפקטור הזה, אמנון לוי פסח.

אחר הצהריים, כשאני חוזרת הביתה, אני כבר לובשת כובע אחר  - כובע ביקורתי, לעיתים אפילו לוחמני. אני לא יכולה להתעלם מתופעת הפשיעה הבדואית המשתוללת בדרום: פרוטקשן, גניבות, פריצות רעולי פנים, אלימות, קטל בכבישים, ירי בלתי חוקי, אמל״ח בכמויות צבאיות , נהיגה פרועה ומסוכנת ומסלולי הברחות על גבול מצרים, הצפת הרחובות בסמים ובסחר בהם, ברחפנים, בשיתוף פעולה עם האויב, בחמולות מזוינות ומאורגנות ובעיקר בתחושת שכרון כח. אלה לא תופעות שוליות - הן קובעות את שגרת החיים של כולנו, הן מחלישות את תחושת הביטחון שלנו ואת הקשר העדין בין יהודים לבדואים. הן פוגעות בשני הצדדים ומחרבות את חבל הארץ הזה, הנגב. 

כאן נולד המתח הפנימי שלי: בבוקר אני מסייעת לקדם תשתיות לחברה הבדואית, אחר הצהריים אני מתייצבת מולה ותובעת דין וחשבון. דואליות יומיומית שמלווה אותי. אני לא בוחרת צד. אני בוחרת אמת. כי האמת היא שגם בתוך החברה הבדואית יש קולות רבים. יש מי שרוצים להשתלב, לשאת באחריות ולבנות עתיד משותף ויש מי שבוחרים בדרך אחרת: עבריינית, כוחנית ומתבדלת.

השאלה האמתית שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו בראש השנה הזה היא שאלת הזהות: לאן פניה של החברה הבדואית? האם היא רוצה להיות חלק מהסיפור הציוני-ישראלי, או להישאר מחוץ לו? ומה האחריות שלנו כחברה יהודית-ישראלית? האם נדע לשלב ידיים עם הקולות החיוביים ולהעניק להם גב, או שנמשיך להישאב אל תוך המאבק והעוינות?

אני לא מסתפקת באמירות כלליות. בשנים שחלפו למדתי שהמאבק הוא גם אישי: כשהותקפתי ואוימתי, כשאיימו על עסקים של חברים קרובים, שפרצו וגנבו להם, כששוב ושוב שמעתי ירי קרוב לביתי. אלה לא חדשות, זו המציאות.

דווקא מתוך השבר הזה אני מגלה כמה כוח פנימי יש לכולנו, תושבי הדרום  שמרגישים את זה יום יום, בכבישים ובאקלים הכללי במיוחד בבאר שבע ויישובי הלוויין. כמה מצפן דרומי ברור מתחדד בתוכנו, בהזדמנות זו תודה לכם על התמיכה, אני מזכירה לכם: זה הבית שלנו. 

המצפן הדרומי אומר לי: לא לוותר. לא על החוק ולא על התקווה. לחזק את מי שבוחר להיות חלק, ולהיאבק בלי פשרות בפשיעה. השליחות שלי היא כפולה - גם לשמור על הביטחון האישי של תושבי הדרום, וגם לחבר את אלה שבאמת רוצים להיות חלק מהבית הזה שנקרא מדינת ישראל.

בראש השנה הזה אני בוחרת לראות את עצמי כשגרירה של אמת פשוטה: אהבת האדם לא סותרת אחריות ואכיפת חוק. אמונה באפשרות לתקן לא פוגעת בחובה לדרוש שינוי. דווקא כאן בדרום, בין אכזבה לתקווה, בין אלימות לשותפות - נולד הסיפור הישראלי החדש. 

מי ייתן והשנה הקרובה תהיה שנה של בירור זהות, של צדק ושל תרומה אמתית ושוויונית למדינת ישראל (חובת גיוס גם לבדואים). שנה שבה המצפן הדרומי לא רק יכוון אותנו, אלא גם ינחה את המדינה כולה.