בעלה, השוטר אליהו מיכאל הרוש, נפל בשבעה באוקטובר. עכשיו הודיה ממשיכה את דרכו
10.10.26 / 21:04
הודיה הרוש מאופקים איבדה בשבעה באוקטובר את בעלה, רס"ר אליהו מיכאל הרוש ז"ל, שוטר סיור וראש משמרת בתחנת שדרות, שנפל בקרב מול המחבלים. במקום לוותר על החלום המשותף שלהם, היא בחרה להמשיך בדרכו, התגייסה למשטרה, מגדלת לבדה את שלוש בנותיהם ומבקשת להפוך את הכאב למקור של תקווה, אחדות ועשייה. לקראת יום השנה לנפילתו, היא מצטרפת ל"פורום צו החיים" ומזכירה לכולנו שגם מתוך האובדן העמוק ביותר אפשר לבחור בחיים

בשבת השחורה, 7 באוקטובר 2023, בזמן שמדינת ישראל התעוררה למציאות של אימה ואובדן, הודיה הרוש מאופקים חיכתה לבשורה על בעלה, רס"ר אליהו מיכאל הרוש ז"ל, שוטר סיור וראש משמרת בתחנת שדרות. הוא יצא למשמרת שממנה לא שב. בעודו נאבק במחבלים שפלשו לתחנת המשטרה, הודיה נותרה בבית, מול חוסר ודאות משתק ופחד שאי אפשר לתאר במילים.
במשך 16 שעות היא לא ידעה מה עלה בגורלו. שעות שבהן כל תרחיש אפשרי עבר בראשה, וכל פיסת מידע הפכה לתקווה שברירית. כשהגיעו שני השוטרים לבשר לה את הנורא מכל, היא נאלצה להתמודד עם המציאות הקשה ביותר בחייה.
"המחשבה הראשונה שלי הייתה על הגופה שלו. פחדתי שלא תישאר שלמה או שתעבור התעללות", היא משחזרת בכאב. "הדבר הראשון שאמרתי כשהודיעו לי שהוא נפל ושהגופה שלמה, בלי התעללויות, היה 'מזמור לתודה'. אנשים לא הבינו איך אני מסוגלת לומר דבר כזה ברגעים כאלה, אבל אמרתי: 'ה' נתן וה' לקח'. ידעתי שיכול היה להיות גרוע יותר, ולכן בחרתי להגיד תודה גם במקום הכי נמוך וחשוך".
אליהו ז"ל לחם בגבורה מול המחבלים שפלשו לתחנת שדרות, והגן על אזרחים ועל חבריו השוטרים. נפילתו הותירה חלל עצום במשפחתו, אבל גם חיזקה בהודיה את ההבנה שהדרך המשותפת שלהם לא חייבת להסתיים עם מותו.
חודשים ספורים לפני השבעה באוקטובר, החלה הודיה קורס לקראת הגשמת חלום ישן: להפוך לשוטרת ולסייע לנפגעי עבירה. היא הייתה בתחילת דרכה כחוקרת עבירות מין, אם לשלוש בנות, ואישה שגדלה בבית חרדי ולא שירתה בצבא. הדרך אל החלום לא הייתה מובנת מאליה, אך אליהו האמין בה ותמך בה. למעשה, עוד לפני שנפל, הוא עצמו שלח את קורות החיים שלה למסלול הגיוס.
לאחר האסון, כשהתבקשה לשקול אם להפסיק את הקורס, התשובה שלה הייתה ברורה."כששאלו אותי באמצע הקורס אם ברצוני להפסיק בגלל שאיבדתי את בעלי, עניתי מיד שאני רוצה להמשיך בדרך שלו, להמשיך את מה שהוא סלל" אמרה מהלב.

כיום הודיה משרתת כשוטרת סיור במשטרת ישראל. היא יוצאת לשטח, מתמודדת עם מצבים מורכבים, חוזרת הביתה לשלוש בנותיה ומנסה לבנות עבורן ועבורה שגרת חיים חדשה - מציאות שבה אבא איננו, אבל נוכחותו מלווה אותן בכל צעד.
"להיות אלמנה זה פרויקט בפני עצמו", היא אומרת בכנות. "אני מתגעגעת לחיים המשעממים שלי מלפני השבעה באוקטובר, אבל בחרתי בדרך שהיא לא קלה: להמשיך לחיות, לעבוד ולא לשקוע".
הבחירה להמשיך אינה הופכת את הדרך לפשוטה. בעבודתה כשוטרת סיור פוגשת הודיה גם את הצדדים הקשים של החברה הישראלית. באחד המקרים, עצור הטיח לעברה את המשפט הקשה: "חבל שלא הרגו אתכם בשבעה באוקטובר".
אלה מילים שמכאיבות במיוחד למי שאיבדה את בעלה באותו יום נורא, אך גם ברגעים כאלה היא נושמת עמוק וממשיכה בתפקידה. לא פעם, לאחר שזהותה וסיפורה מתגלים, היא זוכה לשמוע התנצלויות מאוחרות.: "אני רוצה שלא ישפטו אנשים לפי המראה. גם בעלי הגיע מבית חרדי מובהק", היא מדגישה. בעיניה, סיפורו של אליהו וסיפורה שלה מוכיחים שאסור לצמצם אנשים לתוויות, ושערכים של נתינה, אחריות והקרבה יכולים לצמוח בכל מקום.
הבחירה של הודיה להמשיך בדרכו של אליהו לא נשארה רק שלה. נפילתו הותירה חותם עמוק במשפחה, ובני משפחה נוספים החליטו להקדיש את עצמם לשירות בכוחות הביטחון.

אחותה של הודיה, שלמדה לתואר בכלכלה, עזבה את מסלול חייה והתגייסה למשטרה. גם אחיה ויתר על הקריירה שלו כדי להתגייס למשטרה, ואחותה הצעירה בחרה לשרת במשמר הגבול. כך, אחים ואחיות שגדלו במשפחה חרדית בחרו ללבוש מדים ולהקדיש את עצמם להגנה על אזרחי המדינה.
גם במשפחתו של אליהו נמשכת הדרך. אחיו הצעיר, אלחנן הרוש, התגייס לתחנת שדרות זמן קצר לאחר נפילת אחיו, מתוך רצון לסגור מעגל ולצעוד בעקבותיו.
בתוך האובדן, הכאב והגעגוע, הפכה הבחירה של בני המשפחה לעשייה ממשית. זו אינה דרך שמוחקת את החסר, אלא דרך שמבקשת להעניק לו משמעות - להמשיך לשרת, לתרום ולהגן, מתוך זיכרון של מי שכבר לא ישוב.
לאחרונה הצטרפה הודיה ל"פורום צו החיים", התאגדות של משפחות שכולות, פדויי שבי ופצועי צה"ל, שקמה מתוך השבר והכאב של אירועי שבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל". הפורום מבקש לתרגם את חוויות האובדן, ההקרבה והפציעה לקריאה לאחדות, לערבות הדדית ולחיזוק החוסן הלאומי. חבריו מביאים עמם סיפורים אישיים של שכול ותקומה, אמונה ותקווה, ופועלים לקדם חיבור בין חלקי החברה הישראלית.
עבור הודיה, ההצטרפות היא המשך טבעי לערכים שעליהם לחם אליהו ושלאורם היא מגדלת את בנותיהם. היא מבקשת להיות חלק מקול שמזכיר כי גם לאחר האסון, האחריות לחברה הישראלית נותרת של כולנו: לבחור בחיבור במקום בפילוג, בערבות הדדית במקום בניכור, ובעשייה במקום בייאוש. "אני תמיד אומרת שצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה ולמצוא את הטוב בכל דבר", היא אומרת. "עם ישראל, כשהוא מאוחד ועומד יחד, פשוט אי אפשר עלינו".
לקראת יום השנה לנפילתו, סיפורה של הודיה הוא לא סיפור על התגברות פשוטה על האובדן. אין בו סוף שבו הכאב נעלם, ואין בו הבטחה שהחיים יחזרו להיות כפי שהיו. יש בו אישה אחת, שלוש ילדות, בעל אהוב שחסר בכל יום, וחלום משותף שהיא מסרבת להניח מאחור.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
