בית הספר "נווה שלום" נפתח מחדש: "זה לא רק ניצחון על ההרס – זה ניצחון של הרוח"

לקראת פתיחת שנת הלימודים, שוחחנו עם דליה דרייהר, מנהלת בית הספר היסודי "נווה שלום", על האתגרים של השנה החולפת, על השיקום, ועל המסר שהיא מבקשת להעביר לכל תלמיד ותלמידה בעיר.

השנה הקודמת הסתיימה בתוך מציאות של "עם כלביא" ושגרת חירום. איך את מרגישה לחזור לפתיחת שנה חדשה אחרי תקופה כזו?

''זו לא סתם פתיחת שנה – זו פתיחה שמסמלת עמידה איתנה, אמיצה ומלאת תקווה, אחרי אחד האסונות הקשים ביותר שפקדו את בית הספר "נווה שלום". בסוף השנה שעברה, כשטיל פגע בבניין סמוך, רעש ההדף טלטל אותנו – קירות רעדו, חלונות התנפצו, והלב… הלב קפא''.

''אחרי שהתגלו הנזקים הקשים והבנו שהבניין שלנו – הבית שלנו – לא יכול לשמש אותנו, שרר רגע של שקט כבד. ואז, לאט־לאט, נולד הרגע ההפוך: אנשים התחילו להרים טלפונים, לשלוח הודעות, לשאול ‘מה צריך? איך אפשר לעזור?'’.

''גילינו שהלב של בית הספר הוא לא הקירות, אלא האנשים – התלמידים, ההורים, הצוות. סיימנו את השנה במקום זר, בתיכון מקיף רגר שפתח את שעריו בעבורנו. לא היה פשוט ללמד ילדי גן וכיתות תקשורת במבנה וריהוט שנועדו לבני נוער, אבל בכל בוקר ראיתי את אותם חיוכים, אותן עיניים בורקות. וב־1 בספטמבר, כששערי הבניין המשוקם ייפתחו, ואראה את דמעות השמחה – זה יהיה רגע של ניצחון. לא רק על ההרס, אלא על הפחד. ניצחון של הרוח''.

התלמידים כבר שנתיים חיים בתוך מציאות של מלחמה — איך זה משפיע על האווירה בבית הספר ועל ההיערכות לפתיחת השנה?

''המציאות הזו משאירה חותם על כל ילד – לפעמים זה חותם שקט, שאי אפשר לראות מבחוץ. אבל לצד הקושי, אני רואה רגעים שממיסים את הלב: תלמיד שנשאר מחובר לזום בזמן אזעקה, פותח את המחברת וממשיך לצייר; תלמידה שביום שאחרי הפגיעה הגיעה עם קופסת עוגיות "כדי לשמח את הצוות, שיהיה מתוק בלב".

''כשעוד היינו בלמידה מרחוק, תלמיד אחד התחבר לשיעור כשמאחוריו קיר שבור. הוא אמר: "אני לא רוצה לפספס את הקריאה בספר". רגעים כאלה מוכיחים לנו מהי חשיבותו של בית הספר. אנחנו מהווים עוגן לקהילה. המורות הפכו למנהיגות קהילתיות – ימי כיף, טלפונים בערב, ביקורים בבתים ובמרכזי כינוס המפונים, ליווי של היועצת במהלך החופשה של בתי אב בהם עולים קשיים. זה חיזק את ההבנה שבית הספר הוא לא רק מבנה – הוא חבל הצלה''.

''בשנה הבאה, חלק מהותי מתכנית העבודה יוקדש לאיסוף מחדש שלנו, לפעילויות גיבוש, הכלה, פסיכודרמה ובנייה מחודשת של המרקם החברתי והלימודי''.

מה למדת, כמנהלת, מהשנה הקודמת שתביאי איתך לשנה הזו?

''למדתי שהמשאב החזק ביותר שלנו הוא לא ציוד ולא טכנולוגיה – אלא אנשים. בבוקר הפגיעה, כשהכול קרס, ישבתי על הרצפה בחצר בית הספר ובכיתי. אחד השכנים הביא לי מים ואמר: "תראי איזו אהבה, איזו מסירות, כל הצוות שלך כאן, אנחנו מחכים לכם בספטמבר ועם זה תנצחו".

''בין ההריסות, הבירוקרטיה והמראות הקשים של ההרס גיליתי שהצוות, ההורים והתלמידים הם כמו שרשרת – כל חוליה מחזיקה את הבאה אחריה. כולם נרתמו, כל אחד ואחת בדרכם שלהם. למנהלנית, לאבות הבית ולי לא הייתה חופשה, אפילו לא יום אחד של חופש. אבל הרווחנו זה את זה, והבנו שלכולנו יש זכות בבנייתו המחודשת של בית הספר. המשפט שמלווה אותי השנה הוא: כשרוצים להגיע מהר – הולכים לבד; כשרוצים להגיע רחוק – הולכים יחד. זה לא שיעור שנמצא בתוכנית הלימודים – אבל זה שיעור לחיים''.

איך הצוות החינוכי נערך לתמוך בתלמידים שחוו חוסר שגרה, לחצים וחרדות?

''הצוות שלנו הוא עוגן. המורות יודעות בדיוק למי להתקשר בערב כדי לשאול "איך את מרגישה?", מי צריך חיבוק נוסף בבוקר, ומי רק רוצה לשבת בשקט ליד מישהו שמבין אותו. אנחנו פועלים בשיתוף עם יועצים ואנשי טיפול, וממשיכים בהכשרות מקצועיות. אבל בסופו של דבר – אין תחליף לגישה אישית. כל מבט עיניים, כל "בוקר טוב" עם חיוך – יכול להיות הדבר שגורם לילד להרגיש מוגן באותו יום''.

האם יש השנה תכניות מיוחדות או שינויים שנועדו לחזק את החוסן הרגשי של התלמידים?

''כן – וזה לא רק פרויקט חד־פעמי, אלא משהו שחודר לכל מה שאנחנו עושים. תוכנית החונכויות, למשל, יוצרת קשרים בין תלמידים בוגרים לצעירים – הם לומדים יחד, משחקים יחד, ולפעמים פשוט יושבים לאכול ארוחת עשר באותו שולחן. יש שיחות כיתה פתוחות, פעילויות קהילתיות, פרויקטים עם ההורים''.

''זה לא רק חוסן – זה ללמוד שהחיים מלאים בעליות וירידות, ושאתה לא לבד בשום רגע. יש לנו תוכניות בשגרה של פסיכודרמה, גינה קהילתית, אילוף כלבים. השנה גם נעבה את המענים ההכלתיים בשל המהלומה והקושי שחווינו''.

מה הרגע שאת הכי מצפה לו ביום הראשון ללימודים?

''אני רואה את זה בעיני רוחי כבר חודש וחצי – שערי בית הספר "נווה שלום" נפתחים, מחכה להם שטיח אדום, כמידי שנה, עם מלא בלונים צבעוניים ומוזיקה שמחה. הצוות מקבל את פניהם בשערי בית הספר, ילדים רצים פנימה – חלקם צוחקים, חלקם עם דמעות. הורים מחבקים את המורות, מורות שמחזיקות ידיים עם תלמידים קטנים. הרגע הזה הוא לא רק פתיחת שנה – הוא הוכחה שמה שנשבר, אפשר לבנות מחדש. ושאפשר לחזור הביתה גם אחרי שהבית נפגע''.

כאשת חינוך, מה נותן לך את הכוחות וההשראה להמשיך דווקא בתקופות מאתגרות כאלה?

''הכוחות שלי מגיעים מהחיבוקים הקטנים במסדרון, מהודעות "תודה" של הורים באמצע הלילה, מהעיניים של תלמיד שאומרות "היום היה לי טוב".

''חינוך הוא שליחות, ובתקופות קשות הוא הופך למשימה מצילת נפשות – לא רק במובן הפיזי, אלא במובן הרגשי. הידיעה שאני חלק מקהילה שיודעת לקום, לאסוף את עצמה, ולמצוא אור גם בחושך – זה מה שנותן לי את הכוח. למרות שאני ותיקה במערכת החינוך, אני מתעוררת מידי בוקר בהתרגשות. מלאכת החינוך בעבורי היא שליחות וזכות – לגעת בנשמות התלמידים, לשמוע מהם על חוויות, חלומות, ולקחת חלק במימושם ובסלילת הדרך בהגעה לשם''.

אם היית יכולה לומר משפט אחד לכל תלמיד ותלמידה בבאר שבע לקראת השנה החדשה — מה הוא היה?

''אתם לא לבד. גם אם יש ימים שנראים קשים מדי – תדעו שתמיד יש מי שילך אתכם יד ביד. תאמינו בעצמכם, כי אנחנו מאמינים בכם. בית הספר הוא לא רק ציונים – הוא חממה המסייעת לכם לזהות את החוזקות שלכם וגם את הקשיים. תיהנו מהחוויה, מהרגע ומהחיבוק העוטף. תחלמו, תשאפו, ותגיעו רחוק בהתאם לרצונותיכם''.