בין הבמה לממ"ד: השחקן אורן כהן חושף את החיים אחרי הפגיעה והמלחמה שחזרה שוב

כשבאר שבע שוב נכנסת למעגל האזעקות במסגרת מבצע  "שאגת הארי", עבור אורן כהן זו לא רק עוד תקופה מתוחה, אלא חזרה ישירה לטראומה שעדיין לא הספיקה להחלים. חודשים אחרי שטיל פגע סמוך לביתו והותיר הרס רב, כהן, אשתו לילך וילדיהם עדיין אוספים את השברים. בין ממ"ד לבמה שהושתקה, הוא מנסה למצוא משמעות בתוך מציאות שלא מפסיקה להשתנות.

בין הבמה לממ"ד / אורן כהן

התבקשתי לכתוב כמה מילים על התקופה שעוברת עלינו.
בין זה שחזרנו לביתנו וכמעט שסיימנו את כל השיפוצים מהרס הטיל ההוא,
לבין זה שכבר התחיל סבב חדש.

האמת היא שמאז אותו יום אני ממעט לכתוב ולשתף במה שעובר עליי - וקורה המון.
כמעט סירבתי בנימוס לבקשה הזו (שהגיעה מחברה מוכשרת ואהובה),
ואני לא כל כך יודע להסביר למה.
אולי כי זה מרגיש לי חסר משמעות,
אולי כי ברור לי שלאף אחד לא פשוט, וכל אחד עובר משהו  - בטח בתקופה כזו,
ואולי כי זה תהליך פנימי, פרטי, שאני ומשפחתי עוברים ואין בי צורך לשתף.

ובכל זאת החלטתי לנסות לתת מילים לתחושות.

ה־24.6 כנראה יהיה תאריך שהגוף שלי לא ישכח, גם אם הראש מתישהו כן יצליח.
פגיעה ישירה של טיל איראני בבניין צמוד מדי לבית שלי גרמה להרס רב,
וברגע אחד, בלי הכנה, אתה במציאות חדשה.

הומלס. פינוי. שיפוצים.
לתפקד כמנהל עבודה למרות שזה ממש לא המקצוע שלך, כי אין ברירה.
בירוקרטיה, הריסת בניין, עייפות, חרדות.
ובתוך כל זה ניסיון להחזיק את הראש מעל המים, לשמור על שפיות, לנשום ולחזור לחיים.

ושלא נדבר על הילדים.
הם מסתכלים עליך, ומגיבים כמו רפלקטור להתנהלות שלנו כהורים.

מצד אחד מנסה לעשות סדר בראש
(ואיזה מזל שיש לי פרטנרית צמודה, מוכשרת וחדה, שמנהלת איתי את המערכה),
ומצד שני - המשימות לא נגמרות.

הטיל נפל אצלנו רגע לפני הפסקת האש.
כשהמדינה חזרה לשגרה, אצלנו הסרט רק התחיל.

ובתוך כל זה, היומן דווקא מתמלא בהצגות בערים שונות.
בערבים אני בנסיעות בכל הארץ, עם שתי הצגות שרצות: ״עד שהמוות יפגיש בינינו״ ו"מותרת לכל אדם".
ובמקביל, בבקרים, מסיים חודשיים אינטנסיביים של חזרות בתל אביב על הצגה חדשה : "מקומות שמורים".

ואז, בדיוק כשהכול מוכן, רגע לפני המפגש עם הקהל בבאר שבע ותפקיד חדש מגיע 28 בפברואר.
מתחילה מלחמה.

פלאשבק מדויק למה שקרה לי בשבעה באוקטובר,
אז סיימתי חזרות ל"הגברת הראשונה".

והרגע ממנו חששתי - הגיע.
איך נגיב שוב? איך נתמודד עם אזעקות וריצות לממ"ד?

אבל כשזה קורה, אתה נכנס לאוטומט.
התראה צווחנית, אזעקה, ריצה לממ"ד,
מחזיק אצבעות שלא תהיה נפילה,
ואז מגיע הבום שמרעיד את הנשמה.

ומבחינה מקצועית, שוב אותו תסריט מוכר:
הכול נעצר. בבת אחת.
אנשי הבמה הם הראשונים להיחתך והאחרונים לחזור.

בקורונה, לפני שש שנים, עוד הייתה בי יצירתיות.
רצון להמציא את עצמי מחדש מתוך הסגר.
אז גם למדתי שהמשפחה מעל הכול,
ושהבית הוא לא הפסקה בין חזרות והצגות הוא העוגן.

אבל מאז עברו שנים, וסבבי לחימה נוספים.
היצירתיות התחלפה בעייפות.

אני מבין שזו מלחמה מוצדקת - מלחמת אין ברירה.
ומנסה לקבל שאין לי שליטה.
לשחרר.

להיות יעיל. לנצל את ההפסקה הכפויה לשיפוצים שעוד לא הסתיימו.
ולחשוב מה אפשר ללמוד גם מהתקופה הזו.

בכל עצירה יש הזדמנות להתבוננות.

ובזמן שאני חושב, על המסך עוד ועוד התראות מערים שבהן הופעתי עד לא מזמן.
שומע על נפילות, מתקשר לחברים, שואל לשלומם, ומגלה שאצל כולם אותו מכנה משותף:
שאלות, ייאוש וחוסר אחיזה.

ואני מתעקש להבין  - מה השיעור? מה התכלית?

ואז  דפיקה בדלת.

זוג צעיר, שכנים חדשים, דתיים, עם משלוח מנות וחיוך גדול,מזמינים לקריאת מגילה ביתית.

משהו באנרגיה שלהם תופס אותי.
שמחה פשוטה, אחרת.

אחרי שהם הולכים, אנחנו מחליטים לא רק להגיע, אלא להזמין את כל דיירי הבניין אלינו, לסלון ולגינה.

וכשזה קורה, בפעם הראשונה בחיי,
אנשים מתכנסים, הבית מתמלא,
אנחנו מרימים כוסית וזוכים גם במצווה.

ופתאום זה נפל לי.

אם בקורונה למדתי על משמעות הבית והמשפחה,
הפעם אני לומד על כוח המסורת והאמונה.

הבחירה “להחליף משקפיים” ולראות אחרת.
פתאום מכניסה אוויר לריאות וממלאת אור בנשמה.

למחרת כבר ארגנו מסיבת פורים קטנה למשפחה.

ראיתי את זה קורה, אצלי בבית.

ואולי זה מה שמחזיק אותי עכשיו. לא רק הגעגוע לבמה,
אלא הידיעה שגם כשהכול רועד, יש לנו על מי להישען. באמת.

בשורות טובות,
שיהיה שקט,
ובע״ה לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

אורן כהן
מובטל בהווה,
הומלס בדימוס,
שחקן – מתישהו בעתיד.