אחותו של השוטר מיכאל ליזמי ז"ל: "גאווה להחזיק את האקדח שלו, שאיתו הציל אנשים באופקים"
04.01.24 / 16:22
הולכת בדרכו: מיכאל ליזמי מאופקים היה בלש מצטיין של משטרת באר שבע, כזה שחלם להיות במדים, להילחם ולהציל חפים מפשע. רגע לפני שהגשים חלום לצאת לקצונה, הוא נהרג ב-7 באוקטובר בקרב מול מחבלי החמאס ברחוב הגורן באופקים, כשיצא מפתח ביתו עם כפכפים ואקדח כדי להילחם בגבורה במחבלים שחדרו לעיר שלו. אחותו שני, שמיכאל היה אחיה האהוב והקרוב לליבה, ידעה כבר ביום נפילתו שהיא תתגייס למשטרה ותמשיך דרכו בגבורה כבלשית, אבל לא תיארה לעצמה שגם תקבל את האקדח האישי שלו מסוג גלוק, שהיה איתו ברגעיו האחרונים והציל אנשים רבים ממוות. שני היא המתגייסת ה300 השנה למחוז הדרומי של המשטרה, ועכשיו היא מספרת את סיפורה.
שני ליזמי (25), רווקה מאופקים, עבדה עד לאותו יום בסופר של המשפחה "מעיין 2000" וחיה חיים שגרתיים של לימודים, עבודה וחלומות מגירה. "לי ולמיכאל היה קשר מדהים" משתפת שני על הקשר ההדוק עם אחיה. "כזה שרק היינו מסתכלים האחד על השנייה ומבינים מבלי לדבר. הוא היה תמיד קרוב אליי ונמצא בשבילי". מאז שנהרג, ידעה שני בנבכי ליבה שרק תעבור חודש של כאב וגעגוע לאחיה, היא תתגייס למשטרה ותמשיך מסורת חייו בראש מורם.
יצא לכם בעבר לדבר על מוות?
"לא. מי חלם שיקרה דבר כזה. תמיד דיבר בשבחה של המשטרה בבאר שבע וכמה הוא אוהב להיות שוטר. גם לא חששנו הרבה, כי בבאר שבע יש פחות פיגועים וטרור. היו לו שאיפות וחלומות ולא חלמנו על רגע כזה שבו תפרוץ מלחמה".
ספרי על אותו יום.
"שישי בערב היינו ביחד כולם ואכלנו ארוחת שישי, עשינו קידוש, ישבנו בסלון וזהו - הלכנו לישון. שבת בבוקר קמנו כמו כולם לאזעקות בלתי פוסקות. מיכאל ואשתו ישנו בבית שלהם והבת שלו ישנה אצלנו, כי אימא שלי נתנה להם זמן מנוחה יחד בלילה. צלצלנו לשאול לשלומם וביקשנו שיבואו להיות איתנו כדי שמיכאל גם יסדר את החלון הממ"ד שלא נסגר טוב. תוך שניה הם ירדו, ואז אחותי הקטנה החלה לשמוע יריות מבחוץ ופרצה בבכי. מיכאל הבין שקורה משהו, עלה מהר לחדר שלו להביא את האקדח הפרטי. בהתחלה חשבנו שהביא כדי לשמור עלינו בבית, אבל הוא קודם סידר את חלון הממ"ד וביקש מאשתו שתביא לו את מפתחות הרכב. לא הבנו מה קורה בחוץ וראינו אותו רק יוצא החוצה, עם כפכפי בית. ליגל עוד הספיקה לבקש ממנו שלא ילך, אבל זה היה אחי, תמיד ראשון לקרב. הוא צלצל אליי מהדרך וביקש מאיתנו שניכנס לממ"ד ונסגור חלונות ודלתות. אחרי כמה דקות הוא חייג אליי בטעות ושמעתי כל מה שקורה בשטח".
מה שמעת?
"הטלפון בהתחלה היה בתזוזה ולא חשבתי שקרה לו משהו. היה שלב שכבר כולם הקשבנו ושמענו מישהו צועק 'איי'. השוטרים שם דיברו על זה שיש פצועים ואחד אמר 'ליזמי' ולא הבנו למה. חשבנו שהוא נפצע וברגע שהטלפון חזר לתזוזה, זה חיזק אותנו שהוא מקסימום נפצע".
שני לא נתנה לעצמה לחשוב יותר מידי. כאחות אוהבת ותומכת שתמיד ידעה לקרוא את אחיה, היא החלה במרתון טלפונים לכל מי שיכול לתת לה מענה בהול לגורלו של אחיה: המפקדים שלו, המשטרה ובית חולים 'סורוקה'. אף אחד לא באמת נתן לה תשובה ברורה. כששמעה שאביה יוצא לחפש אחריו ברחבי העיר, היא הצטרפה אליו ללא שום היסוס ופחד. "חיפשנו בתחנת משטרה ולא ידעו שם לתת תשובות" סיפרה בעצב. "כולם ידעו את האמת, אבל לנו לא נתנו תשובה. אז עשינו סיבוב בשכונה ומצאנו את הרכב שלו מיכאל".
מתי שמעתם לראשונה שהוא נהרג?
"אחותי צלצלה לאבא וסיפרה שמיכאל נהרג, אז נסענו ישר הביתה ושם פגשנו את החברים מהבילוש שבאו לבשר את בשורת האיוב. משם התחיל הסרט של החיים".
שתפי אותנו על אותו סרט חיים כואב
"עד עכשיו לא מתעכל לי. זה סרט קשה שבו אין לי אח יותר. מיכאל היה שומר עלינו והיה הגאווה שלנו. לאן שלא נכנס היו מסתכלים עליו בהערצה, לא הגיוני שנשארתי בלי אחי. אני בת 24 ואיבדתי אח. יש לו ילדה שבגיל שנה וארבעה חודשים וכבר אין אבא ולא הגיוני שתגדל בלי אבא שהייתה מכורה אליו והוא אליה. איך לא תראה אותו יותר? איך אשתו התאלמנה בגיל כזה צעיר? שום דבר לא הגיוני".
האהבה לבתו בטח מחזקת אתכם
"באופן כללי הבת של מיכאל משאירה את כולנו שפויים. היא היחידה שמחזקת אותנו ומשמחת אותנו מבפנים. היחידה שבה שירת מיכאל מחזקת אותנו בלי סוף מההתחלה. ליוו אתנו בהלוויה, בשבעה, בחודש – לא הרפו לרגע, עשו המון למעננו ולמען ליגל והבת ליהי מעל ומעבר. זה גרם לי להבין יותר למה הוא אהב את היחידה שלו ולא היה מוכן לוותר על שום משמרת, לא הוציא יום מחלה אף פעם ותמיד עזר לכולם".
מתי הבנת שאת ממשיכה דרכו במשטרה?
"מהיום הראשון. חיכיתי רק שייגמר החודש. באופן כללי לא רציתי לעשות כלום ורק להתאבל, אבל ידעתי שתמיד אמרתי למיכאל שאני רוצה גם להתגייס למשטרה, רק זה לא קרה התחלתי ללמוד ועבדתי במקביל בסופר, שהיה מאוד נוח עבורי. גם ידעתי שאני אתגייס למשטרה בלי קיצורי דרך, ולבסוף התגייסתי לבילוש בתפקיד בלשית".
איך ההרגשה להחזיק את האקדח של אחיך
"גאווה להחזיק אקדח שהיה שייך לו, שאיתו הוא נלחם בקרב והציל מלא אנשים באופקים. יש לזה משקל לא קטן כשיודעים שזה הדבר האחרון שהחזיק ובעזרתו הציל. עדיין לא קיבלתי אותו, כי אני צריכה לעבור מטווחים. מיכאל היה צריך לצאת לקורס קצונה כי הייתה לו שאיפה להיות קצין בימ"מ, אז אני מקווה שאמשיך דרכו ואתקדם כמו שרצה".
את פוחדת?
"ממש לא, שירתי במג"ב בסדיר ואני יודעת מה זה להיות לוחמת".
מה את חושבת מיכאל היה אומר לך?
"בטוחה שהיה גאה בי. זה לא מקום קל, אבל אין ספק שזו כמו משפחה בבילוש. מאמינה שהוא רגוע שאני בידיים טובות".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
