"אבא חי ככוכב, אבל בפשטות": ההספד המלא של סגן ראש העיר שלומי נומה לאביו

העיר באר שבע נפרדה אמש (ראשון) בצער עמוק מאחד מסמליה הגדולים ביותר, אברהם נומה ז"ל, שהלך לעולמו בגיל 79. נומה, שהיה מכוכבי האליפויות ההיסטוריות של שנות ה-70, היה דמות נערצת לא רק במגרש, אלא בעיקר מחוצה לו.

במעמד הלוויה, נשא בנו, סגן ראש העיר ומחזיק תיק ההנדסה שלומי נומה, הספד שהביא את הנוכחים לדמעות. שלומי בחר לשרטט קווים לדמותו של אביו – לא דרך התארים והגביעים, אלא דרך האנושיות, הצניעות הקיצונית והאהבה למשפחה: "זכינו לראות את אבא שלנו בכל הסיטואציות. תיארנו שכשהוא עלה לכאן לארץ, לא ידענו באיזה שנה הוא עולה, תמיד היית שואל אותו מה השנה שהוא היה, תמיד הוא היה מוריד שנה. אז אם כל פעם כותבים לו יום הולדת, הוא היה פחות שנה. אבל הוא הגיע בגיל שלוש לבאר שבע, שנת 51'. הסיפורים הידועים שירד גשם, זלעפות, ואז הוא שואל את סבא שלי סלים, שאני קרוי על שמו, הוא אמר לו: 'אני רוצה תמרים ואגוזים'. זה היה בבאר שבע, שנת 51', גשם במעברה, אוהל עף – והוא רוצה תמרים ואגוזים".

"באמת חיינו חיים לא פשוטים, אבל מלאים. מלאים באהבה, מלאים בנתינה אחד למען השני, משפחה מרובת ילדים. בגיל 16 הוא זכה כבר להיות שחקן כדורגל דברים, והוא הופיע בגיל 16 ובגיל 17 כבר בקבוצה הבוגרת, וחי חיים של כוכב, אבל חיים של כוכב בפשטות. זה תמיד להגיד שלום לכל אחד, תמיד לכבד כל אדם. ובגיל 23 אבא שלי, 24, שיש לו את גיורא ואת אביבה האחים הגדולים שלי, הוא איבד את אשתו הראשונה – והמשיך לשחק ולחיות. ההורים שלו וההורים של אשתו החליטו שהוא צריך להתחתן עם אחותה הצעירה, עם אמא שלי. והם התחתנו ואמא שלי, שהייתה אישה גדולה מהחיים, גידלה גם את גיורא וגם את אביבה כאילו היו ילדיה, וגידלו עוד ארבעה ילדים. ככה חיו שישה ילדים ביחד ובאהבה".

"כשאבא סיים את הקריירה שלו מפציעה, הוא לא חי על הפנסיה של הכדורגל. הוא עבד קשה, הוא עבד בבניין, הוא עבד במחסנאות, הוא היה עובד גם מחוץ לעיר, גם באילת תקופה. תמיד לפרנס את הבית בכבוד ובאהבה, ולא היה חסר שום דבר. נתן את הלב ואת הנשמה לילדים ולאמא ולכולנו. כשנפרדנו מאמא לפני 14 שנה, הוא המשיך להיות עמוד התווך, לאחד בין כולם. היה חשוב לו שכל האחים תמיד יהיו ביחד, שתמיד נהיה אחד למען השני".

"גם הדרך שאני עברתי, תמיד היה אומר לי: 'תהיה בן אדם, תמיד להסתכל בגובה העיניים, תמיד לעזור לכל מי שצריך'. לא משנה מה, לא משנה מי. ככה אבא שלי היה. אגב, הוא חי גם בלי רכב, תמיד זה היה באוטובוס. אני לא חושב שיש פה מישהו שניסה לקחת אותו טרמפ ולא הצליח. בכל מקום הוא יורד, תוך דקה מישהו יוצא, עוצר, לוקח אותו. זה היה הדבר הכי קל. יש מישהו שלא אסף אותו? ותמיד בשמחה ובפשטות".

"בשנת 2020 כשהוא חלה במחלה, מיד התשעתנו. אבל הוא גיבור, לא ויתר, נלחם, תמיד בשמחה, תמיד בחיוך. ובאופטימיות הזו, אני חושב שהאופטימיות הזו ניצחה את המחלה. אבא לא נפטר מהמחלה, אבא נפטר מהסיבוכים, מהפגיעה שהייתה לו במח העצם ותמיד בחיוך ובאהבה ובאחדות".

"השמחה הגדולה שלו מעבר לילדים, אלו היו הנכדים והנכדות שתמיד עטפו אותו. הוא תמיד היה מחייג אליהם - תומר, אורי, רומי, גלי, יעל, אורן, לילוש, שחר וכולם... הוא רצה את כולם סביבו. ובשבועות האחרונים, כשהבנו שתש כוחו, לא עזבנו אותו. בהזדמנות הזו, אני רוצה להודות לאחים ולאחיות ולאשתי היקרה ולגיסתי ולכולם שעטפו אותו. ובעיקר לאחי גיורא, שחי איתו וגר איתו בבית, זה היה באמת לא פשוט, אבל עשינו את זה באהבה גדולה, כמו שמגיע לו. אני רוצה להגיד לך, אבא, שאנחנו אוהבים אותך, אנחנו מצדיעים לך, השארת לנו מורשת נהדרת".

תמיד מילה טובה, תמיד פרגון. היום אחד מהטלפונים שקיבלתי, ולצערי לא הספקתי לענות לכולם, היה מאלונה (ברקת), והיא פשוט בכתה. הוא תמיד פרגן, גם בימים שהקבוצה פחות 'פגעה'. ואתם יודעים כמה קל לעיתונאי להתקשר אליך ולשאול אותך 'מה אתה אומר על זה?'. תמיד הוא פרגן, גם כשהקבוצה הייתה למטה, גם כשהיא הייתה למעלה. תמיד פרגן, ואת זה אנחנו לקחנו – לפרגן, לראות כל אדם כאדם, לקחת את החיים הפשוטים רק למקום טוב. יהי זכרך ברוך, אבא".