פוטרה מאוניברסיטת בן גוריון ותקבל 50 אלף שקלים

עובדת מאוניברסיטת בן גוריון, אשר פוטרה לאחרונה מעבודתה לאחר 12 שנים עקב חוסר שביעות רצון מתפקודה, הגישה תביעה לבית הדין לעבודה, מאחר וטענה שפיטוריה נבעו בשל היחסים הרעועים שלה ושל המנהלת שלה.

אותה עובדת החלה את דרכה באוניברסיטה בשנת 2004 כעובדת ארעית, בתפקיד מתאמת בחינות, כשמידי שנה הוארך חוזה ההעסקה שלה. לפני כשלוש שנים זכתה במכרז לתפקיד רכזת במזכירות האקדמית, ומאוחר יותר זכתה במכרז לתפקיד אחר במדור הרישום.

אלא שבתום תקופת הניסיון בתפקידה החדש, שערכה כשנתיים, המליצה המנהלת הממונה עליה שלא להעניק לה קביעות, וזמן קצר לאחר מכן התבשרה העובדת שהוחלט לסיים את העסקתה באוניברסיטה.

חוץ מהטענה לגבי יחסיה הרעועים עם המנהלת שלה כסיבה לפיטוריה, טענה העובדת בנוסף כי בשנים בהם עבדה כעובדת ארעית היא הועסקה באופן בלתי חוקי, תוך מניעת זכויות סוציאליות ובניגוד להסכמים הקיבוציים באוניברסיטה. מצד האוניברסיטה מכחישים את הטענה הזו כשנאמר כי העובדת הועסקה כדין, וכמו כן, נטען כי פיטוריה של העובדת נבעו משיקולים מקצועיים בלבד, בשל חוסר שביעות מתפקודה.

באשר לטענה כי העובדת הועסקה שלא כדין, פסק השופט כי העסקתה נעשתה באופן חוקי, שכן, במסגרת החירות הנתונה לצדדים בהסכם הקיבוצי, העניק המחוקק לשותפים ליחסי העבודה את הסמכות והכוח לקבוע את תכנם של ההסכמים במסגרת משא ומתן. כמו כן, הוא הסביר שגם אם הסכם קיבוצי אינו חסין מביקורת שיפוטית, במקרה זה לא מדובר בהסכם חריג שבו הוכחה פגיעה קיצונית בתובעת.

בנוסף, נדחתה בקשתה של העובדת לבטל את פיטוריה והשופט החליט לאמץ את טענת האוניברסיטה, לפיה הוחלט שלא להמשיך את עבודתה של התובעת מסיבות מקצועיות. החלטה זו התקבלה, בין היתר, משום שגם עמיתיה סיפרו כי סבלה מקשיים במהלך העבודה.

עם זאת, טען השופט כי בהליך הפיטורים הנוכחי התקיימו מספר ליקויים, שכן האוניברסיטה לא ערכה משוב לעובדת באמצע תקופת הניסיון, על אף שהיא מחויבת בכך. בשל כך, טען השופט כי נמנע מהעובדת לדעת כיצד ובאילו תחומים עליה להשתפר, ובשל ליקוי זה  גם לא נמנע המצב שבו היא פוטרה בתחושה שהדבר נבע משיקולים זרים.

לפיכך, ובהתחשב בוותק של העובדת באוניברסיטה, הורה השופט סופר לאוניברסיטה לפצות אותה ב-50 אלף שקל עקב פגמים בהליך פיטוריה, בתוספת הוצאות משפט בסך 5,000 שקל.