"מישהו כאן זוכר את סבא שלי?": כך הרשתות החברתיות משמרות את זכר מגורשי קפריסין

סיפורם של עשרות אלפי ניצולי שואה, שהיו בדרכם לארץ ישראל אך נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנות מעצר בקפריסין, נותר במשך עשורים בצל הנרטיב ההרואי של הקמת המדינה. כעת, מחקר חדש שנערך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופורסם בכתב העת Memory, Mind and Media, שופך אור על האופן שבו המרחב הדיגיטלי מעניק לגיטימציה וחיים חדשים לפרק הזמן המשמעותי הזה בהיסטוריה הציונית.

המחקר הובל על ידי הדוקטורנטית איילת קליין כהן – שסבה וסבתה נשלחו לקפריסין ואביה נולד במחנה – בהנחייתם של ד"ר נועם תירוש, ראש המחלקה לתקשורת, ופרופ' עמית שכטר, ראש בית הספר לרוח האדם באוניברסיטה. החוקרים ניתחו 687 פוסטים ותגובות שפורסמו בקבוצת פייסבוק ייעודית להנצחת אירועי קפריסין, וגילו מרחב דיגיטלי ייחודי שבו הצאצאים משלימים את הפערים ההיסטוריים.

"במשפחתי, כמו אצל רבים אחרים, כמעט ולא דיברו על פרקי החיים הקשים והכואבים שקדמו להתחלה החדשה בישראל", משתפת קליין כהן. "נותרתי עם מעט מאוד מידע על העבר של משפחתי, עם שאלות רבות ועם רצון – או אפילו צורך – לגלות עוד".

בניגוד לזיכרון הממלכתי הרשמי, שנוטה לעיתים להשטיח מורכבויות, קבוצת הפייסבוק נותנת מקום למנעד רחב של תחושות וחוויות. מצד אחד, חברי הקבוצה מתארים את הכאב, תחושת העקירה והרצון העז להשתחרר; מצד שני, הפוסטים מציפים גם רגעי אופטימיות, תושייה והיאחזות בחיים – כגון חתונות שנערכו במחנות, לידות רבות וחגים שנחגגו, פעמים רבות בליווי תמונות היסטוריות מרגשות.

קליין כהן מוסיפה: "זה בלתי אפשרי להרכיב נרטיב שלם ואחיד של אירועי העבר, אך מתוך פיסות של מידע, סיפורים, תמונות וזיכרונות ממקור ראשון, עולה תמונה מעניינת ומורכבת של פרק משמעותי בחייהם. לא פחות מסקרן ומרגש הוא הרצון של הדורות שבאו אחריהם לדעת ולגלות עוד, ולמקם את עצמם ואת משפחתם בנרטיב קולקטיבי".

שלוש פעילויות של "עבודת זיכרון"

המחקר מצביע על כך שחברי הקבוצה משנים באופן דרמטי את האופן שבו אנו זוכרים את העבר, באמצעות שלוש פעילויות מרכזיות:

• עיצוב נרטיב וסדר אירועים: ניסיון משותף לעשות סדר בלוחות הזמנים ובהשתלשלות ההיסטורית.

• דיון וייזום: שיח ער על חשיבות הזיכרון, לצד העלאת יוזמות והצעת פעילויות הנצחה נוספות.

• חיבור אישי וקהילתי: הדגשת ההשתייכות לקהילת גולי קפריסין דרך שיתוף מסמכים, יצירות אמנות ותצלומים אישיים שמאמתים ומעשירים את הסיפור.

"המחקר עוזר לנו להבין את אופיו הייחודי של הזיכרון בעידן הדיגיטלי", מסביר ד"ר נועם תירוש. "זוהי עבודת זיכרון פעילה שבה המשתמשים הופכים לסוכני הזיכרון של עצמם, ללא עורך או מתווה מדיניות שמחליט מה חשוב ומה לא".

פרופ' עמית שכטר מסכם את ממצאי המחקר בנימה חיובית: "המחקר נושא מסר אופטימי. גם כאשר בתי ספר ומוזיאונים שוכחים, הקהילות הדיגיטליות מוכיחות שהן יכולות לשמש כארכיון חי שאינו מאפשר לעבר להיעלם".