הכתובת על הקיר: המחקר שחושף פער בין נשים לגברים במודעות לאלימות במערכות יחסים

הכתובת על הקיר: מחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון בהובלת ד"ר הילה רימר - יועצת נשיא אוניברסיטת בן גוריון בנגב להוגנות מגדרית, ד"ר יעל סנה - מרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב ורונית לב-ארי - קרימינולוגית מעמותת בית רות לנערות וצעירות בסיכון. המחקר התבצע בחודש נובמבר 2020 בקרב מדגם ארצי מייצג שכלל 519 גברים ונשים מעל גילאי 18 והוא פרי יוזמה של פורום פי 7, פורום ארגוני הנשים בעיר באר שבע מיסודן של עיריית באר שבע ואוניברסיטת בן גוריון בנגב, ובהובלה של ורד ששון יועצת ראש העיר באר שבע לקידום מעמד האישה וד"ר רימר.

הבחירה בנושא לטענתן, התעמקה בעקבות האלימות הקיימת באוכלוסיות השונות בתקופה זו "היינו מצפות שבתקופה זו תהיה מודעות גדולה יותר לתופעת האלימות גם בקרב גברים" ציינו. פרסום ממצאי המחקר מגיעים בתזמון מצמרר שכן, רק בסוף השבוע האחרון נרצחה אישה נוספת על ידי בעלה, באירוע מזעזע שכלל ככל הנראה דקירה ולאחר מכן יריות. זאת בנוסף לפרסום מדד האלימות לשנת 2020 אשר הצביע על עלייה משמעותית בדפוסי האלימות כלפי נשים.

על רקע התגברות התופעה הובילו החוקרות מאוניברסיטת בן גוריון בנגב מחקר שבחן הבדלים מגדריים במודעות לנורות אדומות לאלימות ביחסים זוגיים. ממצאי המחקר הצביעו על כך שלדעת גברים ונשים אלימות בזוגיות היא תופעה נפוצה למדי, אך בנוגע לאוכלוסייה הישראלית היהודית הכללית, נמצא שגברים חושבים שהתופעה נפוצה פחות (34.3%) באופן משמעותי מאשר נשים (43.4%). בנוגע לאוכלוסיות בסקטורים ספציפיים (למשל: משפחות ערביות), גברים ונשים חשבו שהתופעה שכיחה בצורה דומה (59.7% בקרב גברים, 63% בקרב נשים). 

מה הזיקה האישית שלהן לנושא המחקר? ד"ר הילה רימר, עוסקת במחקר לאורך שנים ומעורבת בפעילות לקידום נשים באקדמיה, ועדיין מבינה שיש דברים שלא ידועים לכולנו וחשוב לחקור. ד"ר יעל סנה, מטפלת בסוגיות שקשורות לפיתוח אישי והתמודדות עם מצבי כעס חרדה וחוסר ביטחון בזוגיות וגם לא בזוגיות. 

מה נשאלו הנחקרים? לנשאלים במחקר הוצג מספר דפוסי התנהגות המהווים נורות אדומות ביחסים אלימים, כגון: קנאה מוגזמת, רכושנות, איומים, פתיל קצר ועוד. באופן גורף, לגבי כל הסימנים, נשים חשבו שההתנהגות צריכה להוות סימן לדפוס התנהגות אלים, יותר ממה שגברים סברו. במילים אחרות ניכר כי גברים הקלו ראש באופן יחסי במשמעות של דפוסי התנהגות המעידים על אלימות. בנוסף, נמצא שגם גברים וגם נשים הקלו ראש בדפוסי התנהגות של "אלימות בלבוש של אהבה", כמו קנאה מוגזמת.

עוד במסגרת השאלון, הוצגו לנבדקים מספר עצות אפשריות לאישה שנמצאת בזוגיות אלימה, כאשר הנבדקים התבקשו לדרג כל עצה ולהחליט האם היא עצה מצוינת, גרועה או בינונית. בין הממצאים:

במקום הראשון, בקרב כ-70% מהנשאלים דורגה העצה "לעזוב במיידית את בן הזוג". לדעת החוקרות ממצא זה מצד אחד מעיד כי יש הסכמה שלזוגיות אלימה אין זכות קיום. יחד עם זאת ממצא זה כשלעצמו מהווה נורה אדומה, שכן פרידה ביחסים אלימים היא נקודה מסוכנת מאוד ולכן צריכה להיעשות תוך ליווי מקצועי. בנוסף, נמצא כי גברים מצדדים בטיפול זוגי כפתרון מועדף, בעוד שנשים מצדדות בטיפול פסיכולוגי. גם ממצא זה דורש התייחסות שכן טיפול זוגי פחות יעל במקרה של אלימות, ואף עלול להזיק.

עוד נמצא כי רק כמחצית מהמשיבים והמשיבות סברו כי פנייה לשירותי הרווחה במדינה היא עצה מצוינת, בעוד שהמחצית השנייה סברה כי מדובר בעצה גרועה או בינונית. רבים ורבות יותר סברו כי כדאי להמליץ לאישה לפנות למעון נשים או לאחד מארגוני הנשים הנתפסים כמסייעים במידה רבה במקרי אלימות. בנוסף, גם נשים וגם גברים הביעו אמון במשטרה וסברו כי פנייה למשטרה היא עצה טובה. 66% מהנשים ו-63% גברים סברו כי פנייה לתמיכה חברתית היא עצה מצוינת, אך התפיסות לגבי התועלת לפנייה למשפחה לעזרה היו חצויות. 

האם האלימות המתגברת כלפי נשים היא לא משהו ברור מאליו ובהרבה נמוכה מאלימות כלפי גברים ולמה לדעתכן?

החוקרות מסבירות "הסטטיסטיקה אומרת שאלימות כלפי נשים מהווה 90% ממקרי האלימות בזוגיות. אין סימטריה. אלימות כלפי נשים אינה מובנת מאליה ואינה יכולה להתקבל. המקור הוא בכך שבתרבות שלנו גברים הם אלימים בממוצע יותר מנשים. לא שומעים על גברים שנרצחו בידי נשים, אבל שומעים הרבה יותר מדי על נשים שנרצחות בידי בני זוגן. הדבר הזה לא יכולה להתקבל בשום אופן, וחובה לשים לזה זה סוף". 

לפי המחקר שלכן, אישה מוכה חייבת לעזוב את הבית כגורם ראשון למניעת פגיעה פיזית או חלילה רצח, האם לדעתך היה כדאי גם לשאול מהן הסיבות בגינן נשים מחליטות להישאר למרות הכל?

"חשוב להבהיר ולהדגיש שכאשר אישה שחיה עם גבר אובססיבי מחליטה להיפרד, היא חייבת להתייעץ עם גורם מקצועי שיעשה הערכת סיכון על מנת להישאר בחיים. נקודת הפרידה היא נקודה קריטית שמרבית מקרי הרצח בזוגיות מתרחשים בה. לכן, עזיבת הבית היא הכרחית, אבל חובה לעשות זאת בליווי מקצועי". 

למה לדעתכן נשים נשארות בזוגיות אלימה?

"ישנן סיבות שונות שקשורות בהיסטוריה של נשים שמחליטות להישאר למרות הכל. סיבות שקשורות בלמידה מתוך ניסיון העבר, בעיקר בילדות, שמונעות מהן להתמודד עם הסיטואציה הזו בדרך אקטיבית, ואז הן בוחרות בפסיביות או ב"נוחות". יכולים להיות גם חששות מקשיים כלכליים, לחץ משפחתי, יש נשים שחיות עם רגשי אשמה שחושבות שאולי הן אשמות בכל מה שקורה וגם לעיתים ציפיות חברתיות ומשפחתיות. ישנם גם מצבים שבהם אישה מרחמת על הגבר, ששיתף אותה בילדותו המורכבת והיא משלה את עצמה שהיא תוכל לשקם אותו. בסיכומו של דבר היא וגם הילדים משלמים מחיר יקר. במידה מסוימת גם הגבר משלם מחיר". 

יש לכן משהו אישי שהייתן מעוניינות להוסיף?

"חשוב מאוד שהתקשורת תעסוק בעניין כמה שיותר לא רק כשקורה רצח. החינוך צריך להתחיל מגיל בית הספר וגם בתוך הבית, כהורים חובה לזכור שהילדים מחקים אותנו. צריכה להיות תוכנית חובה מגילאי בית ספר ועד תיכון לזוגיות בריאה ולמניעת אלימות בכלל וכמובן חינוך לשוויון מגדרי".