גיל זה רק מספר?

נכנסת לפגישה. על הפרק הפקת מסיבת פורים. אני ממהרת. באה בשיטת הקצר וקולע. פונה אלי גבר צעיר ומפנה אותי אל משרדו.

השיחה מתחילה טוב, מהר מאוד אני מאבדת סבלנות - הוא לא מבין אותי ואת הדרישות שלי. סתם גרר אותי עד לפה ומבזבז את זמני.

אל החדר נכנס גבר נוסף, אני מסתכלת עליו, ועוד לפני שאני מביעה את מורת רוחי מכך שהתערב, מחשבת את גילו. עושה סריקה מהירה על פניו וגופו ומחליטה - הוא בטח בן 50, אולי קצת יותר. המטרה: להחליט עד כמה אני יכולה ללכת רחוק עם הכעס והתסכול. היחס הוא שככל שהגיל גבוה יותר ממני, אני נוצרת יותר את לשוני. הוא מדבר, אני מקשיבה. אחרי הכל הוא מבוגר ממני ולא רוצה להתנהג בחוסר כבוד כלפיו.

״אמנם אני רק בן 45״..... הוא מתחיל משפט עשירי ברצף. מממממה??? איך? עיני נפערות, פי שותק.

עכשיו זה כבר פחות מעניין אותי מה הוא אומר וכמה אני כועסת. עכשיו הדבר היחיד שחולף לי בראש זה - ששששששיט! הבן אדם מבוגר ממני רק בשנתיים! עד לפני דקה וחצי התייחסתי אליו כאל האדם המבוגר בחדר!!!

הוא עדיין מדבר, בטוח שכל מילותיו צולפות בטענותיי ולכן אינני עונה. בטוח שנאומו חוצב הלהבות ישכך את כעסי. אבל מי חושב עכשיו על הדקות שהושחתו על ידי הקולגה שלו? כולי מרוכזת רק בשנים ששחקו את פני ואת גופי.

האם גם אלי מתייחסים באותו האופן? האם אני מבוגרת? שואלת את עצמי. אני מבוגרת! שניה אח״כ עונה לעצמי. עשרות אימוג׳ים בוכים עולים בראשי, ומציפים אותו כמו סרטון לייב בפייסבוק. שטים במאוזן על פני פניי המתבגרות.

האם הגיע הזמן להתייחס ברצינות לכל מי שפונה אלי כאל ״גברת או גבירתי״ ולא לצחקק כמו ילדה קצת דבילית ולומר שעדיין זה לא הזמן??? האם הגעתי לשלב הפאתטי שאני האדם היחיד שחושב על עצמו שהוא נראה צעיר ומהמם?

קמה מכיסאי. בן ה-45 לא מבין מדוע אני על רגליי - הרי דיבר עד עכשיו ולא קיבל תשובה שתסתור את דבריו. ״אני מאוד מאוכזבת״, משחררת לאויר ויוצאת מהחדר.

לא יודעת אם התכוונתי לתוכן השיחה או לעובדה שהוא בן 45.....

מילן קונדרה, סופר צ׳כי שכתב עשרות ספרים, המוכר   שביניהם ״הקלות הבלתי נסבלת של הקיום״, היה לחברי  הוירטואלי הטוב ביותר בתחילת חיי הבוגרים, נגיד גיל 22. בכל פעם שקראתי את ספריו הרגשתי כמי שיושבת עם חבר נפש שמשקף אותי עד הפינות האפלות ביותר במוחי. אני מרגישה והוא מעבד את ההרגשה למילים כתובות. גם את הפחדים שלי הוא כתב. גם את הנושאים שהטרידו אותי הוא כתב.

אנחנו זקוקים לאנשים שהכירו אותנו בצעירותנו, שמכירים את המחוות שלנו משלב מוקדם יותר מחיינו, הוא טען באחד מספריו. ככה שכשאנחנו משתמשים במחוות הללו גם בהתבגרותנו, זה לא נראה מוזר. או פאתטי או מאולץ.

בספר מתאר קונדרה בפרוטרוט אישה מבוגרת המושיטה יד לשלום למכר שראתה לאחר שיוצאת מהמים בבריכה ציבורית. שפת הגוף שלה היא של אישה צעירה. האם היא מרגישה כבת 20? אולי. זאת הנפש שמושיטה ידה, הגוף סתם נגרר אחריה בלאות - עושה מה שאומרים לו... הנפש נשארת צעירה ויטאלית ומלאת תשוקה. זה רק הגוף שמחליף צורה. אדם זר שמסתכל עליה לעולם לא יראה מה שאדם שמכיר אותה רואה. את המפתח לתנועה - את הג׳נסיס שלה. את מה שהייתה בצעירותה.

ממביבה, סבתא שלי, לא אהבה להסתכל על עצמה במראה בשנותיה האחרונות. במיוחד אחרי שנותחה להסרת הקטרקט. עד אז עוד ראתה במטושטש, לא חוותה באופן שלם את התבגרותה במלוא אונה.

פתאום יכלה לראות מצוין ללא משקפיים. ובכל פעם שהייתה עוברת ליד המראה הייתה נעצבת ״אני לא מאמינה שככה אני נראית״, הייתה אומרת לי שוב ושוב ושוב, ״זה כאילו אדם זר מסתכל עלי״.

כשהייתה יושבת במטבח במקום הקבוע שלה, הייתה מסתכלת על כתמי הגיל שנקוו על ידיה ומתחרטת על הניתוח שעשתה בעיניה.

מעולם לא הצליחה להשלים עם איך שנראתה בזקנותה. היא הייתה אישה יפיפיה - ובסטנדרטים של זמנה היו לה כל מה שצריך - עיניים כהות ענקיות, גבות עבות ושחורות, ריסים צפופים ושחורים. במקום שגרו בו - פוארטו קאפה, הסוחרים הערבים שהיו מגיעים אל חנותו של סבא רבה שלי, אבא שלה, היו מבקשים את ידה. הוריה כל כך נבהלו מתשומת הלב שהיא מושכת גם בקרב האוכלוסיה הלא יהודית, עד ששלחו אותה למלייה, עיר על מייצרי ג׳יברלטר, לדודים שלה, שם פגשה בסבא שלי והתחתנה איתו.

גם הוא מיד נשבה בקסמה וביופיה המיוחד. חיזר אחריה חודשים ארוכים, ניגן לה סרנדות עם גיטרה בפטיו השכונתי עד שבסוף הסכימה להתחתן איתו.

בסדרה ״ציפורים מתות בסתר״, הבנתי לראשונה את הדיסוננס. למי שהשם האב ראלף דה בריקאסאר ומגי קארסון מצלצלים ומוכרים, כנראה גם נשבה כמוני בקסם הסדרה. ולמי שלא מכיר: זהו סיפור של משפחה ענייה (משפחתה של מגי, כשהיא הייתה ילדה קטנה) שמהגרת מניו זילנד לאוסטרליה לגור באחוזה ענקית של הדודה, מרי קארסון, אחותו העשירה של האב.

האב דה בריקאסאר היה בן בית באחוזת דרוגדה, כפי שנקראה, שם הוא נפגש לראשונה עם מגי ומשפחתה. עם השנים כשמגי הופכת לעלמה הם מתאהבים ונוצר שם קשר בלתי אפשרי בין כומר שעולה בסולם הדרגות לבין עלמה יפה ומאוהבת.

בתוך סיפור האהבה המורכב הזה, מצליחה דווקא הדודה, מרי קארסון, אישה כבת 70, קשה ומרירה, לגעת בי.

ביומה האחרון, בסיום מסיבה בביתה, בזמן שהאב דה בריקאסאר מלווה אותה אל חדרה, היא אומרת לו מה שנחקק על לוח ליבי כנראה לתמיד: ״אהבתי אותך. האם אתה חושב ששנותיי מוציאות זאת מכלל אפשרות באופן אוטומטי? ובכן, האב דה בריקאסאר, אומר לך משהו. בתוך הגוף המטופש הזה אני עדיין צעירה - אני עדיין מרגישה, אני עדיין רוצה, אני עדיין חולמת, אני עדיין בועטת במגבלות ורוגזת על סייגים כמו גופי״.

היא אישה בת 73 המאוהבת בגבר צעיר כבן 30. אהבה שלעולם לא תתממש. זה שבר את ליבי אז, זה שובר את ליבי עכשיו.

הזקנה פושטת בגופה אך לא במוחה, והיא כועסת על כך.

הגיל זה רק מספר אומרים לי כולם. האמנם?

אבל גיל זה גם שכשאת באופן פתאומי משמינה ומתעקשת שזה לא תואם את מה שאת אוכלת וכולם אומרים לך ללכת לבדוק את בלוטת התריס (מה זה?).

גיל זה כשהילדים שלך מבקשים בחנות עוד אח ומישהי זרה לחלוטין שמקשיבה להם, אומרת לך שנראה שכבר סגרת את הבסטה.

גיל זה לשמוע את בעלך (שצעיר ממך ב-4 שנים) אומר שקר לו בעצמות, למרות שתמיד תמיד סובל מחום.

אז עכשיו צריך רק לבחור, עם מודעות עצמית ויד על הלב, האם הגוף המתבלה הוא אשר יכתיב את מקצבי חיינו? או אולי 

הנפש הממאנת להיכנע לגיל?

ממביבה שלי בחרה - למרות שלא קיבלה את המראה המתבגר, נפשה תמיד הייתה צעירה ומשובבת, מיגנטה אליה את כולנו, מקטן ועד גדול. הייתה ונשארה יפה - רק היופי החליף מימד. השראה כבר יש...