כמעט שנה בשבי: איך אפשר לשתוק כששירי ביבס וילדיה כפיר ואריאל עדיין כלואים בעזה?

הסרטון שנחשף בפברואר האחרון, בו נראו שירי וילדיה נחטפים לתוך עזה, זעזע את המדינה, אך מאז – דומה כי נשכחו. דמותה של שירי, אוחזת בבהלה בשני ילדיה, כפיר בן התשעה חודשים ואריאל בן הארבע, בעודם עטופים בשמיכה, נצרבה בלבו של כל ישראלי. אך מאז, לא שמענו מהם דבר.

החטיפה התרחשה ב-7 באוקטובר 2023, במהלך הטבח הנורא בקיבוץ ניר עוז. מחבלים פלסטינים מתנועת אל-מוג'אהדין חטפו את שירי וילדיה, בעוד האב ירדן נחטף בנפרד על ידי מחבלי חמאס. באותו היום, הוריה של שירי, יוסי ומרגיט סילברמן, נרצחו בטבח, וגופותיהם נמצאו ב-21 באוקטובר.

כמעט שנה חלפה מאז, ושום מידע לא הגיע על מצבם של שירי, אריאל וכפיר.

בתור אמא, אני שואלת את עצמי – איך שירי מתמודדת? איך היא מגנה על ילדיה, רחוקים מאור יום, ממקום שבו ילד אמור לגדול, ללמוד, להתפתח? איך תינוק קטן כמו כפיר מתמודד בלי בקבוק, מטרנה, חיתולים? איך אריאל, ילד בן ארבע, מתמודד עם עולם של פחד, כשכל מה שהוא רואה זה את אמא שלו בפחד, ואת המחבלים שפניהם מכוסות ברובים בידיהם?

איך העולם ממשיך לשתוק, ואיך אנחנו כאן, במדינת ישראל, ממשיכים את חיינו מבלי לפעול עבורם? כן, אנחנו תחת אש, מתמודדים עם מלחמה בצפון ובדרום, ומשפחות החטופים יוצאות לרחובות. חלק מהעם תומך, והחיילים שלנו נלחמים באומץ. אבל איך אפשר להמשיך בשגרה כשיש שני תינוקות בשבי, תינוקות שכל חייהם נלקחו מהם בצורה כל כך אכזרית?

הם טרם גילו את העולם, אך העולם כבר התאכזר אליהם. איך אנחנו יכולים לישון בשקט כשהם שם, במקום חשוך ומחפיר, מבלי שנעשה כל מה שאפשר כדי להחזיר אותם?

אני מייחלת בכל ליבי לחזרתם  של שירי, אריאל וכפיר הביתה,  ומקווה ליום בו יוכלו שוב לחיות באור ולא בפחד.