''העיר הזו היא מעין אוטונומיה נפרדת'' - טור אורח שכולו אהבה לבירת הנגב

הדרך לבאר שבע. יש משהו משחרר בדרך לבאר שבע - הנוף כמעט לא משתנה. צהוב על גבי לבן שנדמה כאילו לעולם לא ייגמר. למשך דקות ארוכות של נסיעה ישנו מעין ניתוק מציביליזציה והתמסרות למדבר. רק נהגי המשאיות והטרקטורונים למיניהם הם אלו שמזכירים לך, שעליך להישאר עירני בכביש הזה. מעין נורות אזהרה בלתי רצויות שדואגות שבמקרה לא תתרגל ותתמכר לשקט הזה.

אותנו, את האוהדי הכדורגל, יקבל בברכה טוטו טרנר. הוא זה שימשוך את עינינו לראשונה. ציון הדרך הראשון, סוג של פאטה מורגנה. ספגנו מספיק שקט מדברי, הגיע הזמן לחזור אל המוכר. אך באר שבע היא לא תל אביב או חולון או חיפה או ראשון לציון. העיר הזו היא מעין אוטונומיה נפרדת - תושביה שונים במעט, מדברים בסלנג משלהם, מתבדחים בחוש הומור משלהם. בזמן שרוב הערים בארץ הפכו למעין קיבוץ גלויות עם מגוון תרבויות, העיר באר שבע הצליחה, אולי בעזרת המרחק הגדול, לשמור על DNA משלה לאורך השנים.

ביליתי חלק גדול מחיי הבוגרים בעיר הזו ואת האפקט התרבותי הייחודי של העיר באר שבע, מרגישים מהרגע הראשון. בהתחלה, זה מרגיש לך מעט צבוע. הרי, זה לא הגיוני בכלל שכולם מדברים איתך בגובה העיניים, שכולם פותחים לך את הדלת, שכולם מסבירי פנים. זה פשוט לא מרגיש אמיתי. אבל די מהר אתה מבין, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. זה לא אומר כמובן שכולם דובי אכפת לי חמודים, אבל אתה כן מבין שצביעות כמעט ואין בעיר הזו. לאנשים אין את הצורך הכמעט קיומי לשחק משחקים ולהעמיד פנים.

כך קרה למשל כשפגשתי את שמעון ביטון (בלם העבר של הפועל באר שבע) לפני שנים רבות. זה היה במקרה, באחת החנויות בהן עבדתי. דיברנו קצת כדורגל, הסברתי בהרחבה על התשוקה ועל תוכנות חדשות בהן אני משתמש וממש תוך כמה דקות, שמעון שהיה אז מאמנה של קבוצת הנוער, שאל אם אני מעוניין להצטרף לצוות שלו. וכך היה. ביליתי כעונה וקצת בתוך הבית האדום כאנליסט של הקבוצה הצעירה. זכיתי לראות את צמיחתם של ביטון הצעיר (עמית), אור דדיה ואיתמר שבירו ולמדתי להכיר את מועדון הכדורגל הפועל באר שבע מקרוב.

והכי קרוב שיש זה האנשים. זה לא מפתיע אותי לראות את ההצלחה של אליניב ברדה כשלצידו מאור מליקסון. מי שמכיר את השניים יודע את כמות האהבה הבלתי נתפסת שהעיר הזו חשה אליהם, אך הדבר היותר מרשים פה זו הצניעות של השניים שלא התנתקו לרגע מאותו DNA באר שבעי. הם מחבקים את התושבים, מחבקים את האוהדים ומחבקים את השחקנים. והכל, מבלי להעמיד פנים. אהבה הדדית ועוצמתית שאין דומות לה בכדורגל הישראלי.

העיר באר שבע היא כזו שמעניקה שקט וביטחון לתושביה. גם בתקופות קשות, גם לזרים. מי שמוכן להתמסר לעיר באר שבע, יקבל את אותה תחושה ייחודית. זו הסיבה ששחקנים זרים מתחברים למועדון הזה בצורה בלתי מוסברת. ולא רק זרים. דור מיכה עבר תקופה מאתגרת מאד בחייו. אחרי שנה בקפריסין, הוא מצא את עצמו חזרה בארץ אך למזלו בחר להתיישב בבירת הנגב. גם כשדור נראה מנותק, העיר והאוהדים עמדו מאחוריו. לא נתנו לו להשפיל ראש או לשקוע לתהומות נפשיים. הפריחה המחודשת שלו העונה, היא חד משמעית בעזרת העיר. מועדון הכדורגל ואוהדיו השונים מגלמים בצורה מושלמת את אותו DNA באר שבעי. העיר והמועדון מנסים לשמור על הדברים פשוטים. הם מבינים היטב, אם במודע או לא, שבסופו של יום כל בני האדם צריכים להרגיש שייכים ושכל בני האדם ימצאו את הטוב ביותר שלהם כשהם שמחים.

בעולם של אינסוף מורכבויות ואג'נדות, בבאר שבע בוחרים בפילוסופיה פשוטה שעוברת מדור לדור, מאב ואם לבנות ולבנים. תהיו טובים, תהיו ביחד, תהיו שמחים. בפעם הבאה שאתם עולים על כביש 40, תנסו להיזכר בפילוסופיה הזו ותראו איך היא מתקיימת בפשטות אצל עירם של הגמלים האדומים.

הכותב הוא ניסים חליבה - עיתונאי עצמאי, פודקאסטר ופרשן בערוץ ONE. נטול אג'נדות, מתרחק מציניות ומאוהב מעל ראשו במשחק.