דאגה למיעוט - המצווה הכי מוזכרת בתורה נעלמה בכלא הייתה

הגר נתפס כחולייה החלשה בחברה, ועל כן התורה קוראת וחוזרת וקוראת שלא לפגוע בו, כשם שאין לפגוע בחוליות חלשות האחרות בחברה, כמו יתום ואלמנה. אלוהי ישראל מתייצב תמיד לימין החלשים, כמו גם הנביאים “גר יתום ואלמנה לא תעשוקו…” (ירמיהו ז’).

אהבת הגר היא מצוות עשה מהתורה לאהוב גרים. המצווה מופיעה בפסוק: ”וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.”. מצווה זו מופיעה בתורה שלושים ושש פעמים, ומתווספת למצוות אהבת ישראל - המתייחסת לגר צדק כמו לכל יהודי - ומצוות לא תונו האוסרת במפורש כל פגיעה בגר.

היחס החיובי לגר מדבר על התחשבות והבנה לאיש זר, שלא מאמין בדת שלך, לא מדבר את שפתך, ואולי גם צבע עורו לא ממש זהה לשלך, ולכן מצאה התורה צורך גדול להזכיר את הדבר לא פחות משלושים ושש פעמים! האם לא הגיע הזמן ללמוד בכל הכוח את הציווי הזה? האם לא הגיע הזמן לקיים אותו? למה מצווה שמוזכרת בתנך 36 פעמים לא הופכת להיות סלע קיומנו ואילו מצוות רבות שנאמרו רק פעם אחת בתורה או אפילו כאלו שלא נאמרו כלל , אלא הם פרשנות של.... הופכות להיות תכלית הכול?

איך הוזנחה המצווה שעולה בתורה 36 פעמים (שהם פעמיים חי)?

איך קורה שדווקא הציווי החשוב הזה זוכה להתעלמות מוחלטת וכאילו נשכח מלב אותם אנשים המתיימרים להיות תופשי התורה ויודעיה?

הגר הוא המיעוט החי בתוכנו והיהדות מצווה להגן על המיעוט, לעשות עימו צדק -

"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו".

יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות הוא אבן הבוחן - אם יש יראת אלוהים בלב או אין. על רקע זה, ניתן להבין את העובדה המרשימה שהתורה הזהירה אותנו על היחס לגר לא פחות משלושים ושש פעמים, משום שרמתה המוסרית של חברה, ושל כל פרט בה, נבחנת בעיקר לפי יחסה למיעוט, לאחֵר ולשונה.

פרשת משפטים מגיעה אחרי קבלת התורה וכמעט שאינה עוסקת במצוות דתיות פולחניות. היא מלמדת אותנו שעיקרה של התורה הוא דווקא המצוות שבין אדם לחברו, ההגנה על החלש ותיקון חיי החברה. המוטו הוא – רק אם נתקן את חיי החברה בתוכנו ונגן על החלש ונסייע לו, רק אז נגיע לחברת המופת המיוחלת שאותה נביאי ישראל ואבות הציונות ביקשו להקים כאן.

הונאת הגר - איסור לפרט ולכלל

איסור הונאת הגר שבפרשת משפטים נזכר בלשון יחיד בלבד, "וגר לא תונה", ואילו בפרשת קדושים, פותח הפסוק בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אתו". נראה שהאיסור מופנה הן ליחיד ביחסיו עם הזולת הן לרשות השלטונית ולציבור.

אין לקפח את הגר לעומת האזרח מבחינת זכויותיו וחובותיו. ואילו כאן נאמר "לא תונו" בלשון רבים; והרי זו אזהרה לחברה הלאומית על כל חלקיה.

לא רק שהיינו גרים בארץ מצריים, העם היהודי עוד יהיה לעולם גר בארצות העולם –

בארצות שבהן 99% מהתושבים היו מוסלמים או נוצרים, חי לו מיעוט יהודי קטן שכל יום אמר לכל השכנים: גם למי שחושב אחרת מכם, מתנהג אחרת מכם מותר לחיות כאן. מותר לנו להיות אחרים, אפילו שאנחנו מיעוט.

היהודים חיו ועדין חיים באירופה כאחוז אחד מבין 99% נוצרים ובארצות האסלאם הם היו וחלקנו עדין - אחוז אחד מבין 99% מוסלמים.

ב-1492 מלכי ספרד פרדיננד ואיזבלה אמרו ליהודים: "נמאס לנו לשמוע על זכויות המיעוט. הרוב החליט שאתם חייבים להתנצר. או שתהיו כמו כולם – או שתסתלקו מכאן. אבל היהודים המשיכו להיות הדוגמה הכי גדולה בעולם ובהיסטוריה לזכויות המיעוט מתוך הבנה שהרוב לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו ולא יכול לבטל את המיעוט.

והנה העם היהודי, האור לגויים, הקים מדינה משלו – חלק מהעם נשאר היות בגלות וחלקו הגדול עלה לארץ ישראל כדי להיות סוף סוף רוב במולדתו.

האם 75 שנה אחרי הוא זכר כי גר הוא היה בארץ מצריים? האם הוא זכר לכל הפחות את מה שעבר בגלות? 

האם הציבור הדתי שהפך לרוב וכשולט בממשלה של מדינת היהודים - מיישם את הציווי שנאמר לו שוב ושוב ושוב עד כדי  36 פעם בתורה?