"אסור לנו לאפשר להיסטוריה לחזור על עצמה!"

לכבוד יום השואה חשוב לי להנציח את משפחתי, ולשתף את עברם מתקופת השואה. כאשר יש לי עדויות משני צידי משפחתי, משפחת ברנשטיין, ומשפחת בוכרמן.

משפחת בוכרמן: סבי ארקדי (אברהם) בוכרמן ז''ל, ומשפחתו (אימו שושקה, אביו בן ציון, אחיו מוטיה ופימה, ובסיה אחותו) ניצלו מזוועות השואה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה בבלארוס הגיעו נמלטים מפולין שאמרו לכולם לברוח כי הגרמנים הורגים יהודים. סבא רבא שלי הגיע הביתה ואמר למשפחתו לארוז במהירות את הדברים החשובים ביותר שלהם וכי הם חייבים ברגע זה לעזוב את הבית. כמה קילומטרים מביתם חיכו שתי מכוניות שנועדו להבריח את היהודים מהעיירה. המכוניות יצאו לדרך ולאחר כמאה קילומטרים של נסיעה גילו כי הרכב השני שיצא איתם הותקף על ידי הנאצים וכל מי שהיה בו נרצח.

המשפחה ברחה לקזכסטן ברכבת שנועדה להעברת חיות, בקזכסטן סבלו מתנאי מחיה קשים מאוד כגון רעב, קור, צפיפות וחוסר היגיינה. האמא והאח הגדול מוטיה עבדו תמורת סוכר. אימם הייתה מעבירה את הסוכר לבקבוק, מניחה אותו על השולחן, ומי שהיה רעב היה מוצץ אותו. התנאים הקשים הובילו את סבי לחלות בדיסטרופיה. הוא היה בסכנת מוות, ומשפחתו הצליחו להציל אותו בעזרת מחברות שנשאו איתם בדרך והחליפו אותם תמורת ביצים.

בשנת 1943 עברו מדרום קזכסטן לצפון קזכסטן וב-1944 כשהתפנתה רוסיה מהגרמנים עברו לגור שם בלית ברירה, מאחר והעיר בה גרו בבלארוס הותקפה על ידי הנאצים וביתם נשרף, לא היה להם לאין לחזור. ברוסיה התחילו לבנות את החיים שלהם מחדש.

משפחת ברנשטיין: סבא רבה שלי ייבסי ברנשטיין גר עם משפחתו בעיירה שאצק בבלארוס ושירת בצבא האדום כלוחם בחיל התותחנים. בשנת 1939 התגייס לצבא האדום עוד לפני תחילת המלחמה . בפרוץ המלחמה הנמלטים הפולנים, סיפרו שהנאצים הורגים יהודים.

המשפחה בבלארוס התקשו להאמין לדבריהם ולא רצו לעזוב את כל רכושם. הנאצים העבירו את יהודי העיירה לגטו. שם ריכזו את היהודים וביניהם גם משפחתו. לגטו נלקחו אביו מאיסיי, אימו חנה, אחיו לאזר, ושתי אחיותיו בלומה ואסתר, והאחיין שלו חיים. כל משפחתו למעט אחיו ראובן נהרגו בגטו. ראובן היה פרטיזן, אשר נתפס על ידי הנאצים, והוצא להורג בתלייה. בשנת 1942 סבא רבא שלי נשלח לקורס ארטילריה לקצינים, לאחר סיום הקורס הוא המשיך להלחם בגרמנים, עבר גבולות באירופה והגיע עד לגרמניה.

ב-1945 סיים שם את המלחמה. בסוף המלחמה קיבל מכתב בו נודע אובדן משפחתו. בשנת 1946 הגיע לעיר קורסק שברוסיה יחד עם הגדוד שלו. שם הכיר את אשתו רבקה. הוא סיים את הצבא כקצין בדרגת סגן. על שירותו הצבאי ועל גבורתו הוענקו לו עיטורי הגבורה והכבוד וגם מדליות.

בסוף שנות ה-50 הזמינו אותו לטקס הקמת אנדרטה לזכרון היהודים שנהרגו מהעיירה שאצק, זו הייתה הפעם האחרונה שביקר בעיר מולדתו. בשנת 1987 סבא רבא שלי נפטר. 

בתקופת השואה לא הייתה לנו מדינה משלנו, לא היה לנו את הצבא שלנו שיכול להגן עלינו במלחמה. היום אני לוחמת וזו זכות, זכות להגן על המשפחה שלי, היום זאת אפשרות שלא מובנת מאליו. לפני שהתגייסתי חיפשתי תפקיד שבו אוכל לתרום הכי הרבה, תפקיד שאוכל להרגיש שאני מגנה על המשפחה, על המדינה שלי וגם שאני ארגיש מוגנת. לוחמה נראתה לי ונראית עד היום האפשרות הכי טובה. השואה זאת ההיסטוריה שלנו, אלה הזוועות שעבר העם שלנו, אנחנו חייבים להיות חזקים ומחוזקים, ולעשות את כל מה שביכולתנו כדי לשמור על עצמנו מוגנים.

אסור לנו לאפשר להיסטוריה לחזור על עצמה!