"אם אתם לא עומדים בלחץ של להיות רופא בבית חולים אל תיכנסו לזה"

האמת, שאני לא מפסיק לחשוב על חבריי בסורוקה, ובכלל - הקולגות שלי בבתי חולים בארץ. יש איזו אווירה בקרב מי שעבר את ההתמחות ש״אצלנו היה פי אלף יותר גרוע, אכלנו פרוסת לחם עם מרגרינה במשמרת של שלושים שעות והרווחנו עשרה שקלים לשעה״, אבל אווירה זו מוטעית ומטעה. כל דור והסטטוס שלו, ההתייחסות שלו לעומס, ואולי הכי חשוב - נקודת הפתיחה הפיזית והנפשית שלו. 

לקחתי החלטה מאוד כואבת לעזוב את ביה״ח סורוקה לפני שמונה שנים. הייתי רופא מומחה, שעתידו בחדר לידה לפניו, ומי שמכיר אותי יודע שלא היה בעיניי דבר מרגש יותר מלהיות מלוכלך מדם ומיים מקוניאלים ולהחזיק תינוק שרק נולד. ובכלל, בקרב רופאים יש את ״הילת בית החולים״, בדיוק כמו ״הילת הטייס״ המשתקפת על העננים. 

יש איזו ״חובה״ לא כתובה בקרב רופאים לעבוד בביה״ח, לרוץ משם לקליניקה פרטית, לשרבט איזה מאמר בביה״ח, ולישון שעה בלילה, כשבדמך זורמים אריתרוציטים עמוסים בקופאין ובלא מעט סמים אחרים. ואז נכנסים ללופ אינסופי של קניית רכבי יוקרה, מעמד וסטטוס, שנועדו למסך את המצב האמיתי. 

לא כולם בנויים לכך. למעשה - אסור שזה יהיה הסטנדרט, אסור שמישהו ייכנס להתחייבות כזאת. לא הייתי מוכן להיות כך עם הילת בית החולים, כשבמקרה הטוב הפעם הבאה שאראה את ילדיי זה כשאלווה אותם לבקו״ם, ובמקרה הרע - כשהם יעמדו מעליי עם פרחים ממררים מבכי. 

אל תעשו מה שאתם לא רוצים, אל תיכנסו למסלולים בלתי אפשריים בשביל לענוד כנפיים. בת הזוג והמשפחה לא ימחאו לכם כפיים. אתם תתגרשו, תחלו, תסבלו מדיכאון וגם תתאבדו לצערי. 

רפואה היא חיי. שליחות. הלב הפועם שלי. באירונייה לגבי התקופה הנוכחית, מאז ומתמיד אמרתי שאטפל עד השנייה שאמות (שירי ממי תנשמי עמוק - אני מתכנן בגיל 119 - בשביל שיכתבו על המצבה שלי ״הלך בטרם עת״). אז יצאתי לקהילה, מה שקרוי בלעג ובבוז על ידי חלק מהקולגות שלי ״קופת חולים״. 

עשור אחרי, והספקתי לסוע וללמוד אולטרה סאונד במשך שלוש שנים באחד המקומות המוערכים ביותר, אני כבר בתפקיד ניהולי שני ומנהל היום את מרכז בריאות האישה, של שירותי בריאות כללית, בבאר שבע. אני מציל חיים בכל יום. אני עוקב ושומר ומלווה את ההריוניות הכי קשות ומסובכות בדרך לחדר לידה, מהרגע שהסטיק שתן הראה שני פסים. אני שומר על העובר באולטרה סאונד לאורך כל ההריון, האחריות על האיבחון והזיהוי בכל מה שקשור לאם ולעובר - עליי. 

אני קורא כמו משוגע, אני מספיק לקרוא עשרה מאמרים ביום וזה בנוסף להתעדכנות יומית במאגרי מידע מובילים כמו UpToDate. אני מנהל מקרים קשים ומסובכים שמחייבים המון שיקול דעת. אני מרצה בכנסים ומשתתף בלא מעט. יש לי זכות ענקית להיות חלק מחיים של זוגות ובראשן המטופלות שלי, וזכות עוד יותר ענקית לקבל את אמונן ולשמור עליהן ודור ההמשך. 

והכי חשוב שיש - אני זוכה לרגעים יפים כל יום עם שירי אהובתי, ועם עדי אורי ואלירן, ילדיי חיי. שבת זה היום משפחה הכי טוב שקיים. אני נוכח בחיים שלהם. הם רגועים ובטוחים, ואני מאושר על הזכות הזאת. 

אין לי אסלות מזהב בבית. האמת, אני עדיין חי בשכירות כי יש לנו ילדים עם צרכים מיוחדים ולא מעט התחייבויות כלכליות, ולא חסר לי כלום בחיי. אני לא צריך להתהדר בלבוש וכסות בצורת אביזרי יוקרה שמסתירים את הנפש השפוכה, מותשת וסובלת שבפנים, שמה שמקיים אותה זה ספידים וסמים למיניהם. 

ואני רופא מצויין, ואני אומר לכם - זה מאפשר לי להיות רופא יותר טוב ומסור יותר. התחייבתי לעבודה ציבורית, ללא קליניקה, והמטופלות שלי מקבלות את כל היכולות שאני יכול לגייס על מנת לעזור להן. 

אל תעשו את זה. החיים קדושים, חד פעמיים. כלום לא שווה מוות או מחלות שיקצרו את הדרך לשם. אם אתם לא עומדים בלחץ החיצוני המחייב להיות רופא ביה״ח פלוס קליניקה פלוס הקפצות אין סוף, אז אל תיכנסו לזה. יש לכם אחריות לא רק על עצמכם והמשפחה, אלא גם על מטופלות ומטופלים בביה״ח שמקבלים יחס פחות טוב ואיכות רפואית ירודה בשל העומס. אם אתם בנויים לכך - מצויין. אבל אל תסתירו מצב נפשי רעוע עד השלב הבלתי הפיך. 

אוהב אתכם, שליחים. מחזק את כל מי שעוסק במקצועות הטיפול. ואם יש למישהו מחשבות לא טובות, תכתבו לי, אני מבטיח לעזור ולהפעיל המערכת עבורכם. 

בתקווה שזה יהיה המקרה האחרון. נוח על משכבך בשלום אחי הרופא. מוסר את אהבתי לבית החולים ״סורוקה״ שהיה לי לבית במשך 15 שנים. חלק בלתי נפרד מחיי. 

ד"ר גיא טוינה.