"הניתוח באמת יכול להציל ולשנות את חיי"
13.09.21 / 21:52
ברגע אחד בלתי צפוי, ניקטה אורלוב, בחור צעיר וספורטיבי שבדיוק נרשם להתמודד בנינג'ה ישראל, מצא את עצמו נלחם על המשך חייו בעקבות תאונת דרכים קשה שהותירה אותו עם פגיעות קשות מאוד. ניקיטה מספר על הרגע ששינה את חייו מקצה לקצה, על המחדלים הרפואיים שהחמירו את מצבו, על המלחמה הבירוקרטית שנכפתה עליו מלבד המלחמה להחלים, ועל גיוס הכספים לקראת הניתוח שיאלץ לעשות בארה"ב בעלות 170,000 דולר
ניקיטה אורלוב (23), תושב העיר, עבר תפנית קשה בחייו לפני כחצי שנה, לאחר שרכב פגע בו בזמן שחצה מעבר חצייה עם אופניים. "מנקודת המבט שלי הוא גיבור. מעבר לכל מה שיש לו להתמודד בהחלמה, הוא גם נלחם מלחמות אחרות שהוא לא צריך להתמודד" מספרת בת זוגתו קרינה, שעומדת לצידו לאורך הדרך. בריאיון למערכת באר שבע נט, מספר ניקיטה בכנות ובאומץ על ההתמודדות הבלתי אפשרית שנכפתה עליו.
תאר את החיים שלך לפני התאונה
גרתי בשכונה ט', בצבא שירתי בטייסת 253 - טייסת של מטוסי אף 16, בתור מכונאי מטוסי סילון. אחרי השחרור עבדתי במפעל בשדרות בתור מבקר איכות, הייתי מאוד פעיל, גם ספורטיבית, הייתי מתאמן ואפילו הגשתי מועמדות לתוכנית נינג'ה ישראל. הייתי גם מאוד פעיל עם הידיים שלי, הייתי אוהב להתעסק במכונאות, תכננתי להתחיל לימודים בהנדסת חשמל ומאוד רציתי לחזור כמהנדס חשמל למפעל שבו עבדתי, המפעל גם מאוד תמך בי.
ספר על התאונה, מה קרה שם? מה אתה זוכר מהרגעים של התאונה?
באותה תקופה שנפגעתי, הקורונה הייתה בשיאה, רוב מקומות הבילוי נסגרו ולא היה מה לעשות ואיך לבלות. כדי שלי ולבת זוג שלי יהיה מה לעשות רציתי לקנות לי ולה אופניים כדי לבצע טיולים בשטח ובפארקים בשבתות, ובאותו ערב של התאונה ב-24.1 נסעתי לקנות אופניים, ונסעתי איתם חזרה הביתה כדי להתארגן לעבודה. בדרך עברתי במעבר חציה בצומת שמפריד בין שכונה ט' לנווה זאב, ומישהו לא שם לב אלי ונכנס בי במהירות די גבוהה. מה שאני זוכר מהתאונה זה הרגע שעברתי את המעבר חציה, ומיד לאחר מכן איבדתי הכרה. התעוררתי בניידת באמבולנס בדרך לטיפול נמרץ, לא הרגשתי שום חלק בגוף שלי ולא הצלחתי להזיז שום דבר, שאלתי את מי שהיה איתי באמבולנס מה קרה ואמרו לי שנפגעתי בתאונה. אני זוכר שקמתי היה לי זרמים מאוד חזקים. מאז התאונה חבר שלי שלח בקשה לעיריית באר שבע שצריך לעשות בצומת שיפוץ מכיוון שזה צומת מאוד מסוכן, ובעקבות הפנייה עושים היום שיפוץ בכביש.
מה קרה לך בדיוק? כיצד נפגעת?
אחרי התאונה אני לא זוכר כמעט כלום, שבוע או אפילו יותר מהטיפול הנמרץ, הרבה דברים שסיפרו לי שקרו לי אני לא זוכר בכלל. כתוצאה מהתאונה נשברו לי מספר חוליות בעמוד השדרה, הפגיעה היא מאוד גבוהה ונפגעו חוליות שדואגות לפעילות של הסרעפת, הריאות ותפקוד לחצי דם בגוף. היה מאוד קשה לייצב אותי לאחר התאונה, הייתי במצב מאוד קריטי במשך הרבה זמן ולאחר שחזרתי להכרה הייתי מונשם במשך חודשיים וחצי.
במהלך האשפוז שלי בטיפול נמרץ קרו מספר מחדלים, הניתוח הראשוני שקיבלתי לאחר התאונה, והקיבוע ששמו לי על מנת להחזיק את החוליות שנפגעו ולהחזיר אותן למקום. אחרי הניתוח הראשון הגעתי לבית חולים אחר לאחר ושם עשו לי צילום "סיטי" של עמוד השדרה בתור צילום ביקורת. בצילום ראו שמשהו לא בסדר עם עמוד השדרה והקיבוע. בצילום נוסף של MRI ראו שכל הקיבוע שבור וחלק גדול מהעמוד שדרה שבור, העובדה שהקיבוע לא במקום גרמה ללחץ גדול על התעלה שלי בעמוד השדרה וזה היה אמור להוביל לקריסת מערכות עם הזמן ועם קושי נשימתי.
אמרו שאם לא יבצעו ניתוח של תיקון הקיבוע ועצמות שבורות כנראה שאני לא אצליח לנשום לבד. לכן התבצע ניתוח שני של תיקון הקיבוע, שמו קיבוע חדש לגמרי. אחרי זה חזרתי לבית החולים הראשון, שם עשו כיול למכונת ההנשמה שלי, וגם שם היה מחדל. היה לי מאוד מאוד קשה לנשום הנשימו אותי ידנית וקיבלתי במהלך הזמן הזה דום לב. אני זוכר שקמתי אחרי הדום לב הזה עם כמות מטורפת של רופאים מסביבי.
היה לי גם תהליך של הכנסת מצלמה לריאות על מנת לנקות אותן, במטרה לבדוק האם יש בפנים הפרשות או משהו שמפריע להן לתפקד, וכאשר עשו לי את הניקוי הזה שאמור להיות בהרדמה מלאה, הביאו לי כמות הרדמה לא נכונה, המינון כנראה היה קטן מדי והייתי משותק בתהליך. בזמן הניתוח לא הצלחתי לדבר או לפתוח את העיניים אבל שמעתי את כל הרופאים והרגשתי את כל התהליך של החיטוט בריאות, זה היה מאוד מאוד לא נעים וכשקמתי ממנו אני בכיתי וביקשתי שלא יטעו יותר במינונים כאלה של הרדמה. זה היה 40 דקות שבהן חיטטו לי בריאות והרגשתי כל רגע בתהליך הזה.
בעקבות הפגיעה הגבוהה והקשה בעמוד השדרה אני כרגע לא מסוגל להזיז את ארבעת הגפיים, אני משותק גם בידיים וגם ברגליים, מה שאומר שאני צריך עזרה במקלחת, באכילה וגם בדברים בסייסים וקטנים כמו גירוד באף. אני צריך עזרה בכל תפקוד אפשרי.
אתה זוכר את הרגע שבו הבנת שהחיים שלך עומדים להשתנות? מה עובר עליך ברגע הזה?
הבנתי שכל החיים שלי עומדים להשתנות כשהגעתי לשיקום הנוירולוגי, לאחר השיקום הנשימתי בו נגמלתי ממכונת ההנשמה והתחלתי לנשום לבד. זה היה הרגע הראשון שבו נפגשתי לשיחה עם רופא בכיר ובשיחה הזאת הרופא הציג לי בפעם הראשונה את כל התמונות של עמוד השדרה והצילומים שלי. הוא הסביר לי איזה חוליות שברתי ולמה כל חוליה דואגת, ומה כל הפגיעה שלי אומרת עלי בעתיד. בשיחה הזאת הוא הפיל עלי פצצה ואמר לי בפעם ראשונה שלעולם לא אצליח ללכת ולהזיז את הידיים שלי, ושאצטרך להתנייד בכיסא גלגלים שנשלט בזכות הפה (כי הראש זה הדבר היחיד שאצליח להזיז). הוא אמר שאצטרך מטפל 24\7 שיהיה צמוד אלי, כי אצטרך עזרה בכל התפקודים היום יומיים שלי. זאת הפעם הראשונה שהבנתי את החומרה של התאונה והפגיעה שלי, כי עד לשיקום הנוירולוגי אף פעם לא באמת חשבתי שהפגיעה שלי היא כה חמורה.
כשקיבלתי את החדשות האלה עברו לי מחשבות מאוד אובדניות בראש, היו לי הרבה מחשבות האם זה דבר טוב ששרדתי תאונה כל כך קשה, והאם זה שווה להמשיך את החיים האלה לאחר שכל חיי הייתי עצמאי, פעיל וספורטיבי, ועכשיו אני לא יכול לעשות כלום וכלוא בתוך הגוף שלי.
ספר על תהליך הטיפול, לאילו טיפולים תזדקק בהמשך?
כרגע אני בשיקום הנוירולוגי עובר מספר טיפולים שונים, יש לי טיפולים של פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי ועיסוק, ובתחילת השיקום הייתה לי גם קלינאית תקשורת שלימדה אותי איך לבלוע מחדש, איך לדבר מחדש, כי גם המערכות האלה נפגעו בתאונה. מהצוות הסיעודי אני מקבל עזרה בכך שעושים לי משעל- מכשיר שמכניס אוויר בכוח לריאות ואז שואב אותו באותו הכוח על מנת שלא יהיו הפרשות בדרכי הנשימה ושדרכי הנשימה יהיו נקיות כי אנשים שנפגעו בחוליה כה גבוהה בעמוד השדרה נפגעות להם מאוד הפעילות של הסרעפת והריאות. לכן אני נדרש מעכשיו עד סוף חיי להשתמש 3 פעמים ביום במכשיר.
הניתוח שאני עומד לעבור בארה"ב זה ניתוח שבו מחדירים אלקטרוד לעמוד השדרה. אלקטרוד זה כמו קוצב לב, מחוברת אליו סוללה שתמיד צריכה להיטען. הניתוח יכול להחזיר גם את כל השליטה על הגוף גם שליטה על הגפיים, וגם שליטה בסוגרים, כי אנשים עם פגיעות עמוד שדרה מאבדים את היכולת לשלוט בסוגרים שלהם והם עושים את היציאות. למרות זאת שום דבר לא מובטח, הניתוח יכול גם להחזיר תנועות חלקיות או לא להחזיר כלום כלל.
מה הקשיים היום יומיים שאתה חווה כרגע?
הקשיים היום יומיים הם מרובים, כל דבר שאי פעם עשיתי בחיים שלי השתנה בצורה כזאת או אחרת אני לא יכול לגרד באף, להסתרק, לאכול ולשתות. אין לי שליטה על הסוגרים, אני זקוק לליווי ולטיפול של 24 שעות ביממה וזה הביא לי סטירת לחי מאוד חזקה לחיים שלי. לא פעם ולא פעמיים עוברות מחשבות אובדניות, האם זה שווה לחיות חיים כאלה?
מאוד מאוד לא פשוט שצריך להכניס מטפל לבית, אדם זר לחלוטין שצריך לישון איתך, לקלח אותך להפוך אותך בלילה במיטה ולצנתר אותך. אלו דברים נורא אינטימיים שאי אפשר להימנע מהם. לא רק שהחיים נהיים הרבה יותר קשים ומאכזבים גם אתה מאבד את כל הפרטיות שלך כי תמיד צמוד אליך מישהו שחייב לעזור לך לבצע פעולות שונות.
אחד הדברים המאוד מאוד מצערים בכל הסיפור הזה שעם כל זה שאני הייתי חייל, ובת הזוג שלי קרינה היא כרגע חיילת, ועם כל מה שתרמנו למדינה, עכשיו כשאנחנו צריכים את העזרה שלה בחזרה אנחנו לא מקבלים אותה. מאוד לוחצים עלינו מהשיקום לעוף מפה, זה מרגיש כמו מפעל להוצאת אנשים עם כיסא גלגלים, אנחנו נתקלנו בהמון קשיים בחיפוש דירה מונגשת וצריך גם שיהיה ביקור בית על מנת שנדע איך ואיפה צריך לשפץ אותה, את הביקור בית הזה לא קיבלנו ואומרים לנו שאני צריך לחזור לבית שאני לא יכול לחיות בו. עשינו הכל לפי החוקים, הגשנו את כל המסמכים בזמן, הכל לפי מה שהשיקום ביקש מאיתנו הכי מהר שאפשר, וכשאנחנו מבקשים הארכת זמנים כי קופת החולים לא הגיעו בזמן לבדוק את הבית או כי ביטוח לאומי לא מאשר לנו טפסים בשביל מטפל שיהיה איתי זה לא באשמתנו.
אחד הקשיים הכי נוראיים שאני חווה כרגע זה הקשיים לקראת השחרור מהמחלקה הנוירולוגית הביתה, אני נמצא במאבק מול חברת הביטוח שצריכה לשלם לי, אני לא רואה ממנה שום כסף. כשאשתחרר הביתה אצטרך המון כסף להתאמות שונות, אין בית שמותאם במאה אחוז למצב שלי. אני צריך כסף למטפל שיטפל בי, לכיסאות גלגלים, לכיסא שירותים מותאם, לשיפוץ בבית לדוגמא לדלתות שיתאימו למעבר של כיסא גלגלים.
כסף מהביטוח זה משהו שאנחנו לא מקבלים, הרבה אנשים אומרים לנו למה פתחתם גיוס המונים לניתוח אם אתם יכולים לקבל כסף מהביטוח. זה ממש ממש לא פשוט, העורך דין שלנו כבר פנה לפני כמה חודשים לחברת הביטוח והם בכלל לא ממהרים לענות ולהביא כסף לשום דבר שאני צריך. זה אחד הקשיים הכי נוראיים, הלחימה בכל הגזרות האלה לקראת השחרור מבית החולים, שזה בסה"כ מלחמה על דברים שמגיעים לנו. אני נקלעתי למצב הזה כי מישהו גרם לי פגיעה בצורה כזאת והביטוח שלו חייב לשלם על זה.
חוויה מאוד מורכבת שחווינו פה בבית החולים הייתה מבצע שומר החומות, במבצע חוויתי קשיים שמעולם לא היו לי לפני, כשיש אזעקה, התרעת צבא אדום וצריך לברוח למקום מוגזן ואתה משותק ולא יכול לזוז והחיים שלך תלויים באנשים אחרים זה הופך את הדבר לאירוע מאוד קשה. כל זה למרות שאני יודע מה זה לספוג התראות צבע אדום, לפתע כל הדבר הזה נהיה יותר דרמטי ויותר מפחיד ובנוסף מאוד רציתי לחזור למילואים ולעזור לחברים שלי בטייסת לחמש ולתקן את המטוסים. אני מאוד אהבתי את השירות שלי ואני רוצה לחזור ולעשות את זה.
איך אנחנו יכולים לעזור?
התחלנו את הגיוס המונים לניתוח הכה חשוב הזה בארה"ב שיכול להביא לי מעל ומעבר, הניתוח יכול להחזיר לי את כל התפקוד, ואם לא את הכל אז לפחות את רובו, הוא יכול באמת להציל ולשנות את חיי. התחלנו את הגיוס המונים הזה בלית ברירה, דבר אחרון שרציתי זה להיות בצד המבקש, זה אף לא נעים להיות בצד המבקש, הכי כייף להיות תמיד בצד הנותן ולא בצד המקבל. אבל זה היה בלית ברירה כי חברת הביטוח לא מביאה כסף לטיפול הבסיסי היום יומי.
דרך הביטוח הניתוח כרוך בהמון המון בירוקרטיה וועדות, זה ממש לא פשוט, לא רק שייקח להם כמה שנים לתת לנו סכום כזה אם בכלל, כל יום שאני לא מצליח ללכת על הרגלים השרירים שלי מתנוונים והסיכוי שלי ללכת על הרגליים אחרי הניתוח הופך יותר ויותר נמוך. הלוואות רצינו לקחת וזה לא אפשרי מכיוון שבת הזוג שלי היא חיילת ואני חייל משוחרר שאין לו הכנסה, אמא שלי היא אם חד הורית שמרוויחה שכר מינימום ולכן לא מצאנו שום דרך אחרת לגייס את הכסף לניתוח הזה.
הופתענו מאוד לטובה לגלות שתושבי באר שבע הם תושבים שפותחים את הלב ורוצים לעזור והעבירו את המסר הזה הלאה, ואני רוצה להודות לתושבי העיר ולהגיד שאני מאוד אוהב ומעריך את העזרה- וזה ממש לא מובן מאליו. בזכותם אנחנו מקבלים הרבה פרסום ותרומות, אבל לצערי אנחנו עוד לא הגענו לסכום הזה ואנחנו צריכים את עזרתכם בתרומות ובפרסום ובפיזור הסיפור בקרב כל האוכלוסייה והקרובים.
קרינה, בת זוגו של ניקיטה, עומדת לצידו לאורך כל הדרך מיום התאונה, ונלחמת את המלחמות יחד איתו בלי לוותר. "ביום שקרתה התאונה אני עברתי במקרה מתחת לבית שלי וראיתי את האופניים שלפני רגע קנינו ביחד והוא רכב עליהם הביתה, וקלטתי מכונית שכל השמשה שלה מרוסקת. באותו רגע הבנתי שקרה לו משהו. טסתי למיון מהר כמה שיכולתי, ומאז אנחנו חיים ככה יום יום שבעה חודשים בין בתי חולים".
מנקודת המבט שלך, איך ניקיטה מתמודד עם הקשיים שנכפו עליו מאז התאונה?
הוא גיבור. מעבר לכל מה שיש לו להתמודד בהחלמה, הוא גם נלחם מלחמות אחרות שהוא לא צריך להתמודד. מעבר לקשיים הפיזיים, שמלווים אותו והקשיים הנפשיים הוא גם צריך להילחם מלחמות על לקבל כיסא גלגלים, האם מישהו שיאכיל אותו במשמרת וכל מיני דברים שגם ככה קשה להתמודד איתם. הוא לא מוותר לרגע, הוא לא נופל, לא נשבר, ממשיך להאמין שהוא יקום וממשיך להסתכל קדימה ולהאמין בטוב. גם ברגעי קושי הוא מצליח להרים את עצמו, אני מסתכלת עליו ואין גאה ממני.
איך התחושות לראות את בן זוגך מתמודד עם קשיים כאלו?
היה לי קשה לעודד אותו, להרים לו ולעזור לו, כשאני בעצמי לא מבינה איך אני מעכלת את כל זה. בסופו של דבר הבן אדם שאתה אוהב והיית יוצא איתו לטיולי שבת, עושה איתו ריצה בערב אחרי העבודה, יושב ורואה סרט, נותן יד או מלטף, או כל דבר זוגי כזה או אחר, כל הדברים הקטנים אפילו ללכת ברחוב ולתת יד- אנחנו לא יכולים לעשות את הדברים האלה עכשיו בכלל.
אם בהתחלה הייתה לנו איזה שהיא מחשבה שלא נורא, עוד מעט נתחבק. וגם אם לא תלך אז לפחות נרגיש חיבוק או תהיה נשיקה, אז כל זה במשך המון זמן לא היה ועד היום אין אותו כי הידיים לא מתפקדות. מאוד קשה להרים גם לעצמך וגם לבן זוג של את המצב רוח ולהיות חזקים ביחד. מה שהכי מתסכל בכל העניין הזה הוא שלא תמיד יש גם תמיכה מכל הצוות הרפואי בעניין, וזה לא רק הצוות השיקומי אלא גם קופת החולים, יש כל הזמן מלחמות שמתווספות לכל מה שאנחנו חווים פה.
כל מה שאנחנו עושים הוא לפי הספר וכשאנחנו באים לבקש עזרה כמעט ואין מענה וכל תשובה שאנחנו מקבלים בנוסף לכל הלחץ שמסביב זה שזאת בעיה שלנו.
אם הסיפור של ניקיטה נגע לליבכם כמו שהוא נגע לליבנו, אתם מוזמנים להיכנס לקישור הבא ולסייע:
קוד QR:
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
