"אמא שלי הסתכלה על הארובות במחנה אושוויץ והבינה שיקיריה נספו שם"

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('d93c10b1-2720-4004-918e-4113f0c32918','/dyncontent/2022/6/27/de782219-77bb-4e00-a3af-f42c8c294a32.jpg',14822,'דיזיין 722 אייטם',525,78,true,33743,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('d93c10b1-2720-4004-918e-4113f0c32918','/dyncontent/2022/5/23/370b8857-5de9-499d-b103-3280be854109.jpg',14656,'סינפונייטה 522 אייטם',525,78,true,33743,'Image','');},7]]);})

קלרה ואנטון שדה ז"ל, ניצולי שואה מהונגריה, נאלצו בימי המלחמה להעביר 8 שנים בנפרד האחד מהשני בתנאים קשים כשלא ידעו אם יוכלו לשוב הביתה. אך הם שרדו את השואה, זכו לעלות ארצה והקימו בית בנגב. לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה שמענו את סיפורם המרגש מביתם שוש גרוסמן ששיתפה בזיכרונות ילדותה: "קראו לי בבית הספר יהודייה מלוכלכת, אז ההורים שלי החליטו שעולים לארץ"

"אני זוכרת שהבנתי שההורים שלי היו בשואה בגיל מאוחר, בסביבות כיתה ז', לפני זה הם לא סיפרו שום דבר, הייתה מן שתיקה סביב הנושא. היה להם קושי גדול להיזכר מחדש בכל מה שהם עברו ולספר את זה, להעביר את זה הלאה ולחשוב כל פעם מחדש איך קרה הדבר הנוראי הזה". בראיון מרגש ל'באר שבע נט' שיתפה אותנו שוש גרוסמן מלהבים בזיכרונות והסיפורים של הוריה, קלרה ואנטון שדה ז"ל ששרדו את השואה אחרי שמונה שנים בנפרד ועלו לארץ מהונגריה.

סיפורם מתחיל בהונגריה כאשר אנטון נולד בשנת 1910 וקלרה בשנת 1917. "הייתה לאבא שלי משפחה ענפה של שמונה ילדים והם היו חקלאים. מהצד של אמא הם היו ארבעה ילדים ואבא שלה היה סוחר בדים. בהמשך ההורים שלי הכירו, התחתנו וגרו בעיר דברצן", סיפרה לנו שוש, "אחרי תקופה קצרה שהם היו נשואים לאט לאט התחילו להרגיש סממנים של אנטישמיות, את אבא שלי לקחו למחנה עבודה לכמעט שנה שלמה ולא שמעו ממנו".

שוש מספרת כי אימה, קלרה, נשארה באותה תקופה עם אח שלה כשהיא לא יודעת מה מצבו של בעלה. "לאט לאט החגורה התהדקה עוד יותר, ההונגרים התייחסו ליהודי הונגריה כמו לכלבים. היה איסור הגעה לחנויות ואיזורים מסוימים ובשנת 1942 לקחו את אמא שלי. אח שלה לא היה באותו זמן באיזור... אז לקחו אותה, את אחותה שהייתה עם ילדה בת 5 ואת סבתא שלי, אמא של אבא", סיפרה שוש. היא זוכרת שסיפרו לה שהעלו אותם לקרון רכבת בו תנאים קשים מנשוא, שם הן נסעו במשך 21 ימים. "לפי השמש שנכנסה לקרון הם ראו שנוסעים צפונה לכיוון פולין, זה היה קרון עמוס נשים וילדים. היו משקים אותם עם צינורות כדי שיוכלו קצת לשתות והעבירו מעט מזון פנימה. לאורך הנסיעה פינו את הנפטרים כי לא כולם עמדו בזה".

ואז הם הגיעו למחנה הריכוז?

"הם הגיעו לאושוויץ, ברגע הזה שמגיעים ופותחים את דלתות הקרון נכנס אור כל כך חזק שהם לא הבינו מה קורה איתם ואיפה הם נמצאים... ואז התחילו המיונים. צעקו לאחות של אמא שלי שתמסור את הילדה לסבתא אבל היא כמובן לא הסכימה. בסוף לקחו את אחות של אמא שלי, הבת שלה וסבתא שלי לצד אחד ואת אמא שלי לקחו לצד שני ומאז היא לא ראתה אותן. אמא שלי הסתכלה על הארובות במחנה והבינה שיקיריה נספו שם, אז היא נשארה בחיים אבל לבד, באותה תקופה היא הרגישה בודדה בעולם".

איזה קושי היא חוותה בתקופה הזו באושוויץ?

"אני אספר לך סיפור, הם הרי קיבלו כל יום מעט אוכל כדי לשרוד, מים דלוחים ומעט שאריות של תפוח אדמה... לכל אחד הייתה צלוחית עמוקה כדי שיוכלו לקבל בה את המרק והאוכל, כל אחד מאוד שמר על הצלוחית שלו כי אם אין לך אותה אין לך איך לאכול. יום אחד הצלוחית של אמא שלי נפלה ונשברה, אז במשך כמה ימים היא לא אכלה והייתה רזה מאוד. היא הבינה שאם היא לא תשיג צלוחית היא פשוט לא תשרוד... והרצון הזה לחיות גרם לה לגנוב ממישהי את הצלוחית שלה, כשהיא יודעת שאם היא גונבת למישהי זה כנראה מוות בשבילה. אבל אמא שלי ידעה שאם היא לא תעשה את זה היא תמות בעצמה. החברות הקרובות אליה שם שמעו את זה ונידו אותה, מבחינתה היא סיפרה שהיא לא ידעה מה יותר קשה שאין לה אוכל או שמנדים אותה... כי בסוף כל מה שהיה להם שם זה אחד את השני. היא סבלה מאוד מכל המצב עד שבסוף החברות סלחו לה וחזרו לקשר איתה".

 שוש ואלי גרוסמן ביום חתונתם, אימה קלרה לצידה. צילום פרטי

אחרי כמעט שנה באושוויץ הסתיימה המלחמה ושחררו את היהודים ממחנות הריכוז. קלרה חזרה להונגריה שם גרה עם אחיה ואשתו, כשהיא עדיין לא יודעת מה עם בעלה אנטון. "זה היה הדבר שהיה לה הכי קשה, שהיא לא ידעה מה איתו", סיפרה שוש, "בשנת 1945 אבא שלי שוחרר עם חבר שלו והם חזרו לכיוון הונגריה, רעבים ורזים, ממש תתי אדם... הם עצרו בדרך וראו שיש שם קרונות של רכבת ומעמיסים בה אנשים ומדברים ברוסית. מסתבר שבקרון היו חסרים שני אנשים, השומרים ראו את אבא שלי וחבר שלו וישר לקחו אותם. בסופו של דבר הם היו שבויים ברוסיה וחזרו הביתה רק שלוש שנים אחרי. הפגישה עם אשתו הייתה מרגשת וקשה, אחרי שמונה שנים שהם לא התראו".

שנה לאחר מכן, ב-1949, נולדה שוש והצטרפה למשפחה כשהיא בת יחידה. "הם פחדו להגדיל את המשפחה מהחשש שיקרה משהו עוד הפעם, לכן אין לי אחים ואחיות. הם מבחינתם הכירו רק את הונגריה וזה היה הבית שלהם, בגלל זה הם חזרו לשם אחרי המלחמה". גם בשנים שלאחר מכן האנטישמיות לא נפסקה, ושוש משתפת אותנו בחוויות שלה בתור ילדה שם: "כשהייתי בכיתה א' הגעתי לבית הספר פעמיים בשבוע רק בשעה תשע כי בבוקר היה להם שיעור דת של כומר. פעם אחת הגעתי מוקדם וכשהשיעור של הכומר הסתיים שאלו אותי הילדים למה אני לא מגיעה לשיעורי דת. היו ילדים שירקו לידי ואמרו לי שאני יהודייה מלוכלכת. באותו הרגע ההורים שלי החליטו שהם לא מוכנים שזה יקרה לילדה שלהם ועלינו לארץ".

אז איך הייתה העלייה ארצה? מה את זוכרת?

"אנחנו עליו לישראל בשנת 1957, מי שכבר היה פה מהמשפחה הם אח של אמא שלי והמשפחה שלו ואח של אבא. העלייה הייתה מאוד קשה, פעמיים ניסינו לברוח לארץ ותפסו אותנו ואפילו חקרו את ההורים שלי. ואז הגשנו בקשה מסודרת ועליו בצורה חוקית וזה היה טוב יותר. עלינו למושב שדה משה ליד קריית גת. אח של אבא שלי עבד שם כחקלאי ואנחנו הצטרפנו ועבדנו במשק. בהמשך כשההורים הזדקנו והיה להם קשה להחזיק את המשק הם עברו לבאר שבע וגרו בשכונה ב'. שם אבא התנדב מספר שנים בבית החייל ואחר כך לצערי נפטר ב-1996. אמא שלי עבדה בדיור לגיל השלישי ואחר כך נפטרה גם היא ב-2003. אני הכרתי את בעלי בבאר שבע ונולדו לנו שלושה ילדים, נכדים שההורים שלי זכו לראות ולהכיר".

איך הרגשת שאירועי השואה השפיעו על ההתנהלות היומיומית שלכם בבית?

"אצלנו בחיים לא זרקו אוכל, אין דבר כזה. אמא שלי הייתה בשלנית טובה, אז גם אם האוכל עדיין לא נגמר או שמחממים או שמשדרגים אותו למשהו אחר. ההורים שלי גרו בצניעות מאוד גדולה, הם תמיד חסכו כסף ליום שחור, כי מבחינתם אי אפשר לדעת מה יקרה מחר... אמא שלי תמיד אמרה שאם את רואה שמישהו מושיט יד לעזרה, למשל קבצן, את חייבת לתת לו כי את לא יודעת מה גרם לו להגיע למצב הזה".

אנטון וקלרה שדה עם שתי הנכדות שלהם. צילום פרטי

מה הזיכרון הכי משמח שיש לך מההורים שלך?

"הזיכרון שלי הוא שבאנו לארץ, התייחדנו עם המשפחה וחגגנו יחד חגים. כי לפני זה לא היה דבר כזה. אחרי כל מה שקרה במלחמה ומסביב, הייתה אצלנו התרחקות משמעותית מהדת אז אני זוכרת את החגים עם כל המשפחה".

עבורך ועבור בני משפחת יום השואה הוא יום לא פשוט- איך את חווה את היום הזה?

"אני לא קמה מהטלוויזיה, כשעבדתי בבית הספר תמיד הייתי בטקסים. היום אני כבר לא יכולה לעמוד בזה, אז אני בבית, קוראת, רואה סרטים, מדברת עם בני הדודים שלי והמשפחה".

כל הזמן ביום הזה מדגישים כמה חשוב לזכור ולא לשכוח, במיוחד בשנים האחרונות שלצערנו כבר לא נותרו ניצולי שואה רבים. בתור דור שני כיצד את פועלת בכדי באמת לזכור ולכבד את זכרם?

"יש לי בן דוד בארצות הברית שהיה עיתונאי וסופר, אז הוא כתב ספר על המשפחה של אבא. הספר נקרא 'כשהעולם היה שלם'. שם יש את תולדות המשפחה וכל מה שקרה ומה שהם עברו, זה עוד דרך להצניח את הסיפור. ואנחנו כמובן תמיד מספרים ומדברים עליהם. חשוב לי להגיד שזה דור שהעריכו כל דבר שהיה ולא היה, במיוחד כשבאנו לארץ. ההורים שלי תמיד לא הבינו למה אנשים מתרעמים על כל דבר... הם היו לוקחים תפוז ואוכלים אותו, מהקליפה מייבשים ומכינים פירות יבשים או ריבה, לא זורקים. העריכו כל דבר, הפעוט ביותר, ואלו הערכים עליהם אני חונכתי".

 

לזכרם של קלרה ואנטון שדה, יהיה זכרם ברוך.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('a3d9fe51-fb08-402d-9319-61ea6fffe6dc','/dyncontent/2022/6/22/2fff39e7-059a-4bb4-9681-550c4b075940.gif',14806,'סמי 722 אייטם ת',525,78,true,33745,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('a3d9fe51-fb08-402d-9319-61ea6fffe6dc','/dyncontent/2022/5/23/370b8857-5de9-499d-b103-3280be854109.jpg',14656,'סינפונייטה 522 אייטם',525,78,true,33745,'Image','');},7]]);})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה