"לעולם לא נתתי למגבלות שלי לעמוד בפניי"

$(function(){setImageBanner('c9f69811-a8b9-4666-afd9-99ab2f1b53b8','/dyncontent/2022/6/27/de782219-77bb-4e00-a3af-f42c8c294a32.jpg',14822,'דיזיין 722 אייטם',525,78,false,33920,'Image','');})

בשבוע שעבר, צוין יום ההוקרה למען יום פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. לכבוד כך, נפגשנו עם יואל שרון, מוותיקי העיר באר שבע. שרון, שנפצע במלחמת יום הכיפורים ונשאר משותק בפלג גופו התחתון, פועל מאז ללא הרף למען אלו שקולם לא נשמע - נכי צה"ל. שמענו ממנו על הדבר הראשון שאמר לחובש לאחר הפציעה, על ההבנה כי ברצונו לעסוק בצילום ובקולנוע, וגם מה הוביל אותו להקים את אחת העמותות החשובות בישראל.

מימין - בזמן השירות הסדיר. קרדיט - צילום פרטי/איילה לשר הראל

חייו של יואל שרון כאילו נלקחו ממעין סרט הוליוודי: הוא נולד באוקטובר 1949 בוינה, בירת אוסטריה. הוריו, ילידי הונגריה, ניצולי שואה, נפגשו לאחר המלחמה בבודפשט, כשכל אחד עבר את הגיהנום הפרטי שלו. וכך, בתור הארוך במדור לחיפוש קרובים נפגשו השניים וקיבלו את הידיעה המרה מכל, הם נותרו לבד בחיים, וכי יקיריהם, בני משפחתם לא שרדו את השואה. כך גמלה בהם ההחלטה להתחתן מיד ולבנות משפחה ובית בארץ ישראל החדשה והעצמאית.

תשעה חודשים לאחר מכן נולד יואל, וחצי שנה לאחר מכן הגיעה משפחת שרון לישראל. תחילה שוכנו עם מהגרים רבים במחנה אוהלים בעתלית. אביו של יואל יצא לסלול כבישים לאורכה ורוחבה של הארץ ולבסוף מצא עבודה ב"מפעלי ים המלח" בסדום. "לאחר תקופה קצרה בה הצליח לחסוך כסף, קנינו דירת חדר בעיר העתיקה, ברחוב מורדי הגטאות בבאר שבע, על גבול בית הקברות המוסלמי. שכונה דלה ומאובקת ללא דרכים סלולות, עם בתי אבן וטיט מימי השלטון הטורקי".

את ילדותו ונעוריו העביר בשכונה שהייתה מאוכלסת בניצולי שואה מאירופה ועולים מארצות ערב שלמרות הבדלי התרבויות, חיו ביניהם בהרמוניה יוצאת דופן. "הורינו היו עסוקים בהישרדות כלכלית והתמודדות עם טראומות השואה וההגירה מה שלא הותיר להם זמן, בשבילנו הילדים. כך נותר לנו זמן רב לחלום, ליצור ולעצב לעצמנו חוויית ילדות מופלאה ומאושרת. לאחר ביה"ס, בילינו ברחוב בו הסתובבו דמויות צבעוניות והזויות שאיבדו את שפיותם במחנות. התמסטלנו מריח הסיגריות שהבדואים גלגלו מתחת לחלון ביתנו. הכשרנו מגרש כדורגל בבית הקברות המוסלמי הנטוש, שיחקנו כדורגל עם כדור מאולתר מסמרטוטים. החלום שלנו היה לפרוץ את המציאות הנחשלת ותחושת העויינות והקיפוח מצד הצברים, וותיקי הארץ. רצינו להיות שייכים ולהוכיח להם שאנחנו לא פחות טובים מילידי הארץ. כמובן שעיקר הקרבות היו במשחקי כדורגל, כשהחלום הגדול שלנו היה לנצח אותם, פעם אחת לפחות".

"ההסתכלות שלנו באותם ימים הייתה שונה, וכך גם המחויבות שלנו לארץ"

"מפגש אחד מיוחד ברחוב העצמאות שינה את חיי. הבחנתי לראשונה בצלם הרחוב מול גן אלנבי עם מצלמת העץ על החצובה. הוא ריתק אותי לגמרי, כמו קוסם. הוא נעלם מאחורי שמיכה, ספר עד 3 ופתאום קרה הפלא, ועל נייר הצילום בקערה הופיעו דמויות המצולמים. הוא מאד השפיע עליי ולימים עזרתי לו במלאכת הצילום. יותר מאוחר כנער, הייתי האסיסטנט של ארווין פרקש, מי שהיה מראשוני הצלמים בעיר". וכך הילד הביישן, שלא שפע ביטחון עצמי, מצא את מקומו מאחורי העדשה. מילד שלא היה מקובל במיוחד (בלשונו), הפך שרון ל"צלם" של החבר'ה".

ואז הגיע יום הגיוס, כשיואל הינו אחד מהראשונים להתנדב לסיירת חדשה שזה עתה הוקמה – "סיירת חרוב". מדובר בתקופה החמה ביותר של "ארץ המרדפים", במהלכה השתתף בפשיטות רבות, ובכמה מהמבצעים הנועזים של אותה תקופה. בין לבין גם יצא לקורס קצינים, כשלבסוף השתחרר בדרגת סגן. לאחר שחרורו ביקש לממש את חלומו ללמוד צילום. באותה תקופה, לא היו מוסדות בארץ ללמוד בהם צילום, אז הוא עבד ב-5 עבודות במקביל בשביל לממן את לימודיו הרחק מבאר שבע – בלונדון הקרה. הוא חסך מספיק  כסף כדי לנסוע ולהירשם ללימודים בבית הספר הגבוה לאומנות וצילום - EALING COLLEG. שבועיים לאחר תחילת הלימודים, פרצה מלחמת יום הכיפורים, והסטודנט הצעיר ארז שוב את המזוודות, הפעם - בשביל לחזור ולהילחם על הבית.

בתור קצין צעיר. קרדיט - צילום פרטי

לא היית חייב לחזור הרי, יכולת להישאר בלונדון ללמוד. אז למה בכל זאת החלטת להגיע ולהצטרף ללחימה?

"זה ישמע מעט קלישאתי. אבל אני חייב להגיד שלא הייתה לי התלבטות לרגע. ההסתכלות שלנו באותם ימים הייתה שונה, וכך גם המחויבות שלנו לארץ, לחיילים שלי, לבית, להורים שעברו את השואה, ונאבקו קשה מאד על מנת להגיע לישראל ולפתח אותה. ואני כבן שלהם, הייתי אמור להוציא לפועל את חלומם ולתת להם גם סוג של תקווה. אז עליתי על המטוס הראשון שיצא מלונדון לארץ". וכך, חזר יואל אל המציאות הישראלית, כשהוא עוד לא יודע מה עתיד לבוא. דרך אגב, היום בו נחת היה גם יום ההולדת ה-24 שלו, 10.10.49. סרט הוליוודי כבר אמרנו?

"נחתנו בארץ באשמורת בוקר, שדה התעופה היה חשוך ונטוש לגמרי. קיבלתי חגור ונשק כמתנת יום הולדת, ושלחו אותי במשאית למאגר הקצינים ברמלה. חשבתי לתומי שאצא מיד לשדה הקרב, אבל הכול התנהל בעצלתיים ועל מי מנוחות. בחרתי לרדת לבקעה להצטרף ליחידת האם שלי - סיירת חרוב. קיבלתי מחלקה של לוחמים מאד צעירים, ששמחו שמצטרף אליהם קצין ותיק עם המון ניסיון". במהלך הלחימה במצרים, השתתף שרון בפשיטה על "פורט פואד", שממוקמת בקצה הצפוני של תעלת סואץ. לאחר הפעולה בפורט פואד, שהתבטלה תוך כדי ביצוע המשימה בגלל הפסקת האש, חזרו יואל והיחידה והתמקמו בסיני. אבל מיד התקבלה פקודה חדשה, לחצות את תעלת סואץ לארץ מצרים.

"שאלתי דבר אחד – אם יש לי עדיין זין"

הסיירת קיבלה משימה לטהר את החיץ החקלאי, צפונית לעיר סואץ ובכך לכתר את הארמיה השלישית. במהלך הלחימה ביעדים המצריים, קיבלה היחידה פקודה להפסיק את טיהור החיץ ולחלץ שני גדודי צנחנים שנלכדו בעיר סואץ והיו בסכנת השמדה כשכל הניסיונות לחלצם עלו בתוהו. הסיירת דהרה להיכנס לעיר ולחלץ את הצנחנים ותוך מספר דקות חטף הנגמש עליו פיקד יואל, פגז ישיר שנורה מטנק מצרי שעמד מצידה השני של התעלה.

אתה זוכר את רגע הפגיעה?

"אני חייב לומר שלא. הרגע נמחק מזיכרוני לחלוטין. הדבר האחרון שאני זוכר הוא הרגע שבו מיכה, אחד מחיילי, ניסה לעלות על הנגמ"ש מקדימה. פקדתי עליו לרדת, מאחר והיינו יותר מדי חיילים על הנגמש וזה היה מסוכן מדי. הפגיעה הייתה קטלנית. 16 חיילים נהרגו באירוע - "נותרנו שלושה בחיים. אני התעופפתי למרחק של כ-30 מטרים, והוטחתי על האדמה בעצמה רבה. שני הלוחמים הנותרים, שלא נפגעו פיסית, צפו במחזה הנוראי וניסו להציל את חבריהם מן התופת, אך ללא הועיל. עד היום הם נושאים את צלקות האירוע והטראומה ומאובחנים בהלם קרב".

יואל:" התעוררתי כשכל הציוד עלי - הנשק, החגור, הקסדה. אני מתעורר כשמעלי אני רואה את החובש ואת מיקי, אחד הקצינים מהפלוגה. התחושה באותם רגעים היא שאין לי פלג גוף תחתון. ואני אפילו לא מצליח להזיז את הידיים לבדוק אם כל האיברים עדיין במקום. שאלתי אותם את מה שהכי הטריד אותי תחילה, "האם יש לי זין"?

באמת? זה הדבר הראשון שעניין אותך?

"כן. מסביבנו הייתה מהומת אלוהים, פגזים וכדורים מתעופפים מעל ראשנו. אני לא יודע בדיוק למה, אבל זה הדבר שהעסיק אותי ברגע הראשון. לימים הבנתי כי כבר שם, בשדה הקרב, "בחרתי בחיים". לאחר שהתעשטתי, ניסיתי להבין מה קרה למחלקה שלי, אך לא קיבלתי תשובה". משם פונה חזרה לארץ, כשהוא מאבד את הכרתו מספר פעמים במהלך הדרך הארוכה – "השתדלתי בכל כוחי לא להירדם ולא לאבד את ההכרה. חשבתי על ההורים, ועל אחותי שמחכים לי בארץ, ואמרתי לעצמי שאני חייב לעשות את זה בשבילם. לא בדיוק הצלחתי".

הנגמ"ש הפגוע. קרדיט - צילום פרטיבארץ, יואל עובר סדרת ניתוחים, והחל חצי שנה של שיקום בבית החולים "תל השומר". האבחנה העיקרית: פגיעה בעמוד השדרה, שגרמה לשיתוק החלק התחתון של הגוף. כחודש ימים לאחר הפציעה מגיעים למיטתו שני חיילים מפלוגתו, מהם הוא מבין לראשונה את גודל האסון ואת העובדה שהם מטופלים בהלם קרב. לפתע הבנתי שקיבלתי את חיי במתנה. שמכאן ואילך אסור לי לבזבז אותם, שאני חייב לחיות חיים מלאי משמעות. הבטחתי לעצמי שאני יוצא מהשיקום על הרגליים וחוזר ללונדון לממש את חלום חיי, להיות צלם קולנוע. מאחורי גבי צחקו ולעגו לי, "הוא לא שפוי, הוא לא מחובר למציאות. כשיתפקח ויבין שהוא משותק לכל החיים – הוא יתרסק". ואז, פנה אלי פרופ' רוזין, מנהל מחלקת השיקום ואמר לי בקול מהוסס, "יואל, לצערי לא תוכל ללכת יותר...". עניתי לו מבלי להתמהמה, "אם כך, אתחיל לעוף" . כמו שקורה לפעמים בסיפורי האגדות, המחשבות יוצרות מציאות חדשה והנבואה מגשימה עצמה. החלטתי ששום דבר לא יעצור בעדי, ואני אעבוד הכי קשה שאפשר בשביל לצאת מהמצב הזה. וכך היה נעמדתי על רגליי, יצאתי מבית החולים וחזרתי לחיים".

במשך השנים, פיתח שרון קריירה קולנועית עשירה, כשבטווח הוא ממצב עצמו כאחד הקולות המרכזיים המבטא בסרטיו את המחיר הכבד של המלחמה, תוך שהוא מסיט זרקור על נושא הפגיעה הנפשית במלחמה. בעקבות הרעש התקשורתי עם יציאת סרטו העלילתי 1988, "בצילו של הלם קרב", הסרט הראשון שדיבר על תופעת הלם הקרב במלחמה. בעקבות הסרט הוקמה במשרד הביטחון וועדת מומחים שהכירה לראשונה בתופעת הפוסט טראומה וקבעה קריטריונים להכרה בלוחמים שנפגעו כנכי צה"ל. יואל היה הקולנוען הראשון בישראל לחשוף את התופעה ולחולל בה שינוי.

"כחצי שנה לאחר הפציעה אני פוסע צעדים ראשונים בחזרה לחיים. אמנם אני נושא עמי מגבלה חדשה, אבל אני בוחר לא להגביל את עצמי בכלל. החלטתי להמשיך לחיות כמו כולם ולא להסתגר במועדוני נכים ומרכזי שיקום. החלטתי לא לוותר על חלום הקולנוע. המשכתי את לימודי הקולנוע והפעם באונ' ת"א. במקביל בחנתי את גבולות היכולת החדשים שלי. ניסיתי כל ספורט אתגרי קיים. ומה גיליתי? שאין גבולות. שהגבול היחיד נמצא בראש. גיליתי שהספורט האתגרי מחזק את הביטחון והדימוי העצמי של האדם. שנכים יכולים לעשות ספורט אתגרי עם חברים ומשפחה בטבע, כמו כולם. הזדמנות להראות לחברה שגם אנחנו מסוגלים לעשות הכל, כמו כולם. גיליתי שהכל אפשרי. שלמרות המגבלה אני יכול לבחור לא להיות מוגבל בחיי".

יואל במהלך השירות הסדיר. קרדיט - צילום פרטי

"הגילוי הזה שגם אנחנו יכולים לעשות את זה, היה יוצא דופן לחלוטין"

יואל מספר - "אם הייתם אומרים לי לאחר הפציעה, שלמרות המגבלה אוכל לגלוש סקי שלג, הייתי ממליץ לכם ללכת לבדיקה פסיכיאטרית. אבל זה קרה וזה היה אמיתי. בחורף 1994 ארגנתי עם חבריי חומי פריטל ואבי לוי, קבוצת משותקים על כיסאות גלגלים לקורס סקי שלג באוסטריה. זו תחושה אדירה שלא דומה לשום דבר אחר שעשיתי קודם. אנחנו המשותקים, בדרך כלל אנשים כבדים, איטיים ופתאום הרגשתי שצומחות לי כנפיים. התחלתי לעוף על משטחי השלג, מרחף במהירות אדירה לועג לכוח המשיכה, רוקד כמו רקדן בלט. אין לי ספק שזו אחת המתנות היפות שקיבלתי בימי חיי".

לאחר האירוע, חזרו יואל וחבריו הביתה מלאי התלהבות. הועלתה הצעה לארגון נכי צה"ל להרים את הכפפה - "היינו בטוחים שיפרשו בפנינו שטיח אדום, שיחבקו אותנו בחום. זה לא קרה. לפתע הבנו שמעתה אנחנו צריכים לקחת אחריות ישירה על החיים שלנו. לא עוד יכתיבו לנו איך "להשתקם", איך לחיות".

"במקביל לעשייה הקולנועית, בינואר 1995 גיבשתי קבוצה של חברים מחוייבים לדרך, וביחד הקמנו את עמותת אתגרים - ארגון ראשוני וחלוצי, שאין לו אח ורע בעולם כולו, אשר פיתח לראשונה בעולם 20 ענפי ספורט אתגרי ככלי חינוכי שיקומי להעצמה של אנשים עם מגבלות. המפגש עם איתני הטבע ואתגריו, מזמן למשתתף, חיבור אל היכולות, העוצמות, ואל חווית המסוגלות שלו. מטרתה העיקרית של העמותה הוא לאפשר לאנשים עם מגבלות למצות ולהרחיב את יכולותיהם בכל תחומי החיים, ולשלבם בקהילה. בזכות עמותת אתגרים שב החיוך אל פניהם של אלה אשר לא שפר גורלם, ושבה התקווה לליבם להשתלב ולהיות חלק מהחברה. אתגרים חוללה שינוי חברתי בעמדות של החברה כלפי ציבור הנכים וכן של הנכים כלפי עצמם, פרצה דרך וגבולות והפכה את הבלתי אפשרי לאפשרי. מדובר במהפכה בתפיסה השיקומית של אנשים עם מגבלות והתורה האתגרית נלמדת כיום במדינות רבות מעבר לים".

"להחזיר ביטחון לאנשים שאיבדו הרבה בחייהם", יואל במהלך עוד גלישת סקי. קרדיט - עופר מוסאיבשנת 2005 נבחר יואל ליזם החברתי הראשון בישראל. שנה לאחר מכן כבר נבחר ליזם החברתי העולמי ע"י פורום דאבוס בשוויץ. לפני כ-13 שנה העביר את מושכות ניהול העמותה וחזר ליצור בתחום הקולנוע. במקביל הוא מרצה ל"יזמות חברתית" במכללה הבינתחומית בהרצליה.

בימים אלה שרון עובד על יצירת סרט עלילתי חדש שנכתב עם חברו יוסי שחר, בהשראת ילדותם ונעוריהם בבאר שבע. הסרט – "כדור סמרטוטים" מתרחש בשני צירי זמן – שנת 2016, היא עונת האליפות של הפועל באר שבע. לאחר 40 שנות יובש מהאליפות האחרונה, הפועל נאבקת באויבת הגדולה – מכבי תל אביב "הסנובית העשירה והשחצנית מהמרכז". והציר השני מתרחש בשנות ה-50 התמימות, בהן חבורת ילדים עולים בבאר שבע, חולמים לנצח בכדורגל את שכונת הצברים המקומיים.

מבחינת שרון, הסרט הוא הזדמנות נהדרת לחזור לסמטאות ילדותו בהם גדל, התפתח, והתעצב – "דווקא מהפרובינציה הדרומית והנכשלת של אותם ימים, צמחו אנשים בעלי מוטיבציה ענקית להצליח ולהשתלב בחברה הישראלית – פרופסורים, טייקונים כלכליים ואנשי רוח שהשתלבו בהצלחה בחברה הישראלית.  אז הסרט הזה הוא בעצם הדרך שלי להעניק בחזרה לעיר שעיצבה אותי ונתנה לי כל כך הרבה. אמנם אני מתגורר במרכז כדי לממש את חלומותיי, אך באר שבע לא עזבה אותי לרגע...

אתה מרגיש שאתה יוצא דופן במה שעשית בחיים שלך?

"אמנם יש לי מגבלה, אך בחרתי לא להיות מוגבל לרגע בחיי. עשיתי כל מה שרציתי בחיי. מימשתי את כל החלומות שלי. מעולם לא נתתי למגבלות שלי לעצור אותי, וזה גם מה שמנחה אותי עד היום".

בזמנו עם ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל. קרדיט - זום 77

 קרדיט - איילה לשר הראל

יואל עם רעייתו דינה והנכדות תום ורני. קרדיט - צילום פרטי

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){setImageBanner('ee78f472-b0c8-4716-b425-a9e598635927','/dyncontent/2022/6/22/2fff39e7-059a-4bb4-9681-550c4b075940.gif',14806,'סמי 722 אייטם ת',525,78,false,33922,'Image','');})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה