לא רק מלחמות: צלמת הלידות שתיעדה את הרגעים הכי חזקים של החיים

הזמן שלה להיות בפרונט: נאן מלמד נולדה וגדלה בבאר שבע. אמה העניקה לה את השם הייחודי, בגלל שנאן הייתה נסיכה בסרט שהיא אהבה לצפות בו. תקופה קצרה עברה עם הבנזוג (כיום בעלה) ללמוד ולהתגורר בתל אביב, אבל בתוך תוכה היא תמיד ידעה שאת הילדים שלה היא תגדל בבירת הנגב, או איך שהיא מתארת את אהבתה לעיר: "עיר שמרגישה לי בית – פשוטה, חמה, עם אנשים טובים". נאן מספרת על ילדות מלאה במשחקים ברחבה של הבניין, באוויר של פעם, עם שכנים שמכירים אחד את השני בין דלתות פתוחות ומזמינות. רק שמגיל צעיר החל לנקר בה הסקרנות בעולם של הריון ולידה -  כזו שצופה בלידות בערוץ  הטלוויזיה במקום לשחק תופסת, ובגיל שמונה היא כבר הפנימה עם  עצמה שזה תחום שתופס לה את הלב ולא עוזב עד היום.

מתי החזקת מצלמה בפעם הראשונה?

"אמא שלי הייתה מתעדת כל רגע עם מצלמה של פעם שכלל פיתוח, סידור באלבומים אמיתיים מסודרים לפי תאריכים. זה היה פרויקט שלם, והיא השקיעה בזה המון. היום אני יודעת שזה אחד הדברים הכי יקרים שיש לנו כמשפחה. התמונות האלו מספרות סיפור, וזה כיף לחזור אליהן".

והלידות של ארבעת ילדיך תועדו גם?

"כשזה הגיע ללידות שלי, דווקא ברגעים הכי עוצמתיים של החיים – נשאר לי חור. כמעט ואין לי תיעוד. תמונות בודדות, חלקן מטושטשות שלא באמת מספרות את מה שהיה שם.  הלידות עבורי היו מסע קשוח, מאמינה שכמו כל לידה וחסר לי שם משהו בפאזל וחבל לי. הייתי רוצה לזכור את המבט הראשון, את הידיים שהחזיקו ואת הרגע הזה שהכל השתנה. דווקא מהחוסר הזה הבנתי כמה תיעוד זה חשוב. כמה הוא נותן מקום לרגש, לסיפור, לזיכרון. משם כבר היה לי ברור – אני רוצה לתת את זה לאחרות".

עולם ההיריון והלידה תמיד סקרן את נאן, ובתור ילדה נערה שחלמה להיות מיילדת או אחות בפגייה, קונן בה החלום ללמוד את התחום, אבל זה נשאר תמיד חלום, לטענתה, שלא הלכה אתו עד הסוף. כשהיא הפכה לאמא – וזה לא דבר שבא לה בקלות – היא העריכה יותר את התהליך שבו נשים עוברות הרבה יותר. "הבנתי כמה זה עוצמתי, משנה חיים, ואיך כל לידה היא סיפור בפני עצמי" שיתפה בחן.

וזה מה שהפך אותך לצלמת מתעדת בזמן הלידה?

"אני מתעדת את כל מה שמרכיב את הסיפור של הלידה, לא רק את הרגע שהתינוק יוצא.זה מתחיל בהכנה, בהבעות פנים, במגעים הקטנים, במבטים, בדמעות ובתמיכה של מי שמסביב. אני שם כדי לתפוס את הרגעים שלא תמיד שמים לב אליהם בזמן אמת, אבל אחר כך הם אלה שהכי מרגשים. את החיבוק הראשון בעולם, הפעם הראשונה שהתינוקי נפגש עם האמא ואת ההורים".

היה קשה בהתחלה?

"ברור שכן. זה רגע מאוד רגיש, אינטימי, ולא מובן מאליו בכלל שמישהי תכניס אותך למרחב הזה. אבל מהר מאוד הבנתי שדווקא בגלל זה – יש לי שם מקום. אני יודעת להיות נוכחת בלי להפריע, להחזיק את המצלמה ולתת כבוד לרגע. בהתחלה גם היו חששות טכניים, רגשיים, לוגיסטיים, אבל ככל שצברתי ניסיון, הבנתי שאני באה ממקום נכון, והנשים מרגישות את זה".

למה לנשים חשוב לתעד את הרגע הכי אינטימי בחייהן?

"כי זו חוויה חד פעמית שאי אפשר לשחזר. המפגש הראשון בין התינוק להורים שלו. החיבוק הראשון, המבט, הבכי. כל לידה היא סיפור בפני עצמו – תינוק אחר, תחושות אחרות וכוחות אחרים. והאמת? הרבה נשים עוברות את הלידה כמו במעורפל זוכרות חלקים, שוכחות אחרים.דווקא התיעוד עוזר להן לראות בדיעבד מה הן עברו – וגם להבין איזה עוצמות היו בהן. הן מסתכלות בתמונות ורואות את עצמן כמו שלא ראו מעולם: חזקות ועוצמתיות. זה מחבר אותן לעצמן, נותן מקום לכל מה שהן עברו. וזה גם נשאר  כמזכרת יקרה כל כך, מתנה בשבילן ובשביל הילד".

כאימא לארבעה ילדים ומנהלת קריירה כצלמת,  נשואה נאן ללוחם מילואים שתכף יוצא לו יוצא לסבב רביעי. תקופה לא פשוטה בחייה שמבוססת על פחדים, דאגה ויכולת עילאית לדאוג לילדים ולעצמה בזמנים של אזעקות, טיפול בעסק צעיר, תערוכת צילומים וחינוך לילדיה.

האם ביקשת מזוגך לא להתגייס?

"ברור שכן, אבל אני יודעת שזה חזק ממנו. הוא מרגיש שזה המקום שלו, שהוא חייב להיות שם. והאמת? כמה שזה קשה לי – אני מבינה אותו. יש הרבה פחד. על החיים שלו, על מה שהילדים שומעים ועל איך אני מחזיקה את הבית לבד. אבל עם כל הקושי אני בוחרת לתפקד, להמשיך, לא לוותר. וכמו שהוא נלחם שם – אני נלחמת פה, על השפיות, על המשפחה, על החיים עצמם. הוא פשוט כזה. בן אדם ערכי, לוקח אחריות, לא מסוגל לשבת בבית כשחבר'ה שלו שם. הוא לא צריך קריאה רשמית. מבחינתו – אם יש מלחמה, הוא בפנים.

וזה לא פשוט

"לא לי ולא לילדים. אנחנו כבר בסבב רביעי מאז תחילת המלחמה. אני לבד בבית עם ארבעה ילדים, בתוך מציאות של אזעקות, שגרה שמתפרקת, ושום דבר לא יציב. הוא גם אח שכול ממבצע צוק איתן. המשפחה מהצד שלו מהעוטף, מקיבוץ נירים, והם נאלצו לנדוד ממקום למקום בארץ מאז תחילת המלחמה. הוא איבד חברים והוא חי את הכאב הזה יום יום. אני גם גאה בו, וכמו שהוא לא מוותר שם – אני לא מוותרת פה. אני מחזיקה את הבית, את הילדים, את העסק, עם תקווה אחת - שהמילואים שלו, והמדינה שלנו, באמת יהיו ראויים לזה".

זמן קצר לפני השבעה באוקטובר היא פתחה עסק משל עצמה בשם 'NAN – צילום לידה ומשפחה'. היא החלה לצלם את מה שרצתה לתעד מבעד עיניה הבוחנות, בנתה קהלים, עבדה בשיווק והכל מבחינתה קרה בקצב הנכון. ואז פרצה המלחמה. "בעלי גויס למילואים, אני נשארתי לבד עם ארבעה ילדים" נזכרת באותה תקופה קשה. "אזעקות, חוסר ודאות, ובעיקר תחושת תלישות. העסק היה צעיר, בלי שום זכאות לתמיכה או רשת ביטחון. אני מצלמת גם משפחות, ובאותה תקופה – מי בכלל רצה להצטלם"

והעסק לא מתקדם בתקופה כזו קשה?

"היו המון ביטולים, התחושה הכללית הייתה שכלום לא מעניין חוץ מלהחזיק את הראש מעל המים. ואז, בתוך כל זה, הוזמנתי לצלם לידה. הגעתי לחדר לידה כשסביבי מדינה בוערת, ושם, דווקא שם, הצלחתי לנשום. פתאום, בין הצירים לצעקות, זכיתי לרגעים של שקט – חזר לי החיוך. זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן שלא הרגשתי רק פחד ועומס, אלא תקווה. בלידה הזו נזכרתי למה אני עושה את מה שאני עושה. כי גם בתוך כאוס, החיים ממשיכים. ולידה היא לא רגע "יפה", אלא "רגע אמיתי".

מה את מרגישה בחדרי לידה?

"כשאני הולכת לחדר לידה הכאב הוא כאב נחוץ. הצעקות הן מקדמות והבכי הוא מבשר חיים. והדמעות? הן משמחה. דווקא בתקופה של מוות, אובדן וחוסר שליטה – אני מצלמת חיים וזה מה שמחזיק אותי ואת העסק. זה מה שנותן משמעות לכל רגע שאני שם, עם המצלמה ביד".

צילמתם זוגות ששרדו את התופת, מה רצית לתעד?

"בין הזוגות שצילמתי, יש אחד שאני לא אשכח – זוג רופאים, ששירתו במילואים והיו מוצבים בעוטף ב־7 באוקטובר. הם היו שם כשזה התחיל, בלב האירועים, והצילו לא מעט אנשים תחת אש. שנה אחרי, כמעט יום ליום, בדיוק אחרי שמחת תורה – הם ילדו. תינוק חדש, חיים חדשים, אחרי כל מה שעברו. כשצילמתי אותם, לא באתי “לעשות תמונות”.באתי לעצור רגע את כל מה שעבר עליהם, ולתעד משהו שהוא הרבה יותר מתמונה: את החוזק, את ההישרדות, את הקשר ביניהם, את המקום שבו אהבה ממשיכה להתקיים גם אחרי טראומה. רציתי לתעד את מה שנשאר – את האהבה, את החיבור ביניהם, את השבר וגם את זה שהחיים חזקים מהכל. תוך כדי שבסורוקה על המחשב יש שומר מסך של "ביחד ננצח".

 .

היום התקיימה פתיחה לתערוכה חדשה וראשונה של נאן  שנקראת "בראשית" – תערוכת צילומי לידה שאליה הגיעו משפחה חברים ואנשים שעזרו לה לעבור את הדרך, יולדות שצילמה וחלק מהצוותים הרפואיים שליוותה, שם מתנוססים בגאון צילומים מלידות שצילמה לאורך השנים – רגעים אמיתיים, בלי פילטרים, בלי בימוי. היא תיעדה צירים, מבטים, דמעות, תינוקות שיוצאים לעולם, אבות ונשים בשיא העוצמה שלהן. "מי שיגיע יוכל לראות מקרוב מה זו לידה, לא כתמונה סטרילית, אלא כרגע חי, דוקומנטרי אנושי, גולמי ומדויק" תיארה נאן את מה שנוכל לראות.

מה החלום הגדול שלך?

החלום שלי הוא שאנשים, ובעיקר נשים, יכירו את התחום הזה של צילומי לידה.שזה לא יישמע מוזר או מרוחק, אלא טבעי, מרגש ומובן. בעיקר כאן בדרום, איפה שהדברים זזים יותר לאט – אבל בטוח. שגם כאן יבינו כמה החוויה הזאת עוצמתית, וכמה מתנה זה שיש מישהי שתתעד אותה בדיוק כמו שהיא – בלי לזוז מהמרחב, בלי להפריע ורק להיות שם. שהזוגות יבינו שאפשר לזכור את הרגע הזה לא רק דרך סיפור, אלא דרך מבט. דרך תמונה. ושהצילום הזה, של הרגע הכי אינטימי, משפחתי ומרגש – הוא לא מותרות, הוא זיכרון חיים".

התערוכה תהיה פתוחה לקהל הרחב ממחר (יום רביעי) ועד סוף חודש יולי.

צלמניה - רחוב האבות 63 באר שבע.

האינסטגרם של נאן:https://www.instagram.com/nan_life_photographer?igsh=M2Vmcno2djJwcGRk