לאה סלומון מספרת על הספר שכתבה בעקבות סבתה ששרדה את השואה: "לצערי מספר שורדי ושורדות השואה הולך ופוחת"

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('bcc0b6ab-98df-48b0-b179-6b088e8e715a','/dyncontent/2024/2/7/afde2dd9-10e4-4264-bf89-b9a4f2dab42d.jpg',17457,'קייט 2024 אייטם',525,78,true,33920,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('bcc0b6ab-98df-48b0-b179-6b088e8e715a','/dyncontent/2024/2/12/182c72f8-f681-49a4-8822-525ebd2cbe85.jpg',16961,'ינאי 0923 אייטם',525,78,true,33920,'Image','');},7]]);})

לאה סלומון-יהושע מוכרת יותר כשדרנית רדיו דרום ומורה לתקשורת בתיכון מקיף 'רגר' בבאר שבע, אישה מוערכת עם שמחת חיים פורצת גבולות. מחר (יום שני) ערב יום השואה, היא תנחה את ערב "זיכרון בתיאטרון" - מפגש אישי שבו היא תספר על סבתא, ניצולת השואה, שיתקיים בתיאטרון הפרינג. רגע לפני, מספרת לנו לאה על הספר שכתבה בעקבות סיפור חייה, הזכרונות, ההישרדות, הקמת משפחה ועד הוצאת הספר שאותו לא הספיקה לראות, כי היא נפטרה.

צילום: פרטי

לאה סולומון-יהושע (48), נולדה וגדלה בבאר-שבע, נשואה לאלון ואמא למישל (16) מאיה (13) וגידי (12) שדרנית ברדיו דרום ('בוקר טוב דרום', 'המשפיעים בדרום' ו'פינת התרבות' ) ומורה לתקשורת בתיכון 'רגר'. לפני מספר שנים החל מיזם שנקרא "זיכרון בסלון" -  קבוצה של צעירים שהחליטה להתאסף בבתים פרטיים בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה ולארח שורדות ושורדי שואה שעברו את הזוועות ורוצים לשתף בסיפור האישי. המיזם הזה התפתח ותפס תאוצה בארץ ובעולם. "במקביל התפתחו כל מיני וורסיות שמבוססות על אותו הפורמט, אבל עם טוויסט קטן בשם ובמקום – זה כבר לא בהכרח בסלון" שיתפה לאה "אז לפני שנה עשיתי במספר בתי ספר ברחבי הארץ מפגשים שקראנו להם  "זיכרון בתיכון", עשיתי גם מפגשים במשרדים ובחברות הייטק שקראנו להם "זיכרון במסדרון", והשנה אני מוסיפה גם את "זיכרון בתיאטרון". הרעיון הוא אותו רעיון – מפגש אישי שבו אני מספרת את הסיפור של סבתא שלי".

למה זה חשוב לך?

"לצערי מספר שורדי ושורדות השואה הולך ופוחת מיום ליום. זה דור שהולך ונעלם, דור שחלק גדול ממנו נעל את מה שעבר עליו לפני 90 שנה וחלק שיתף וסיפר.  יש לנו חובה וזכות להקשיב למי שעדיין בחיים ולהעביר האלה את הסיפורים שלהם לדורות הבאים. זו ההלכה למעשה של הציווי "והגדת לבנך". 

תספרי לנו עלל הסבתא שהייתה לך

"אני דור שלישי לארבעה שורדי שואה. זכיתי להכיר שתי סבתות ושני סבים ששורדו את התופת. את כל שנות ילדותי העברתי צמודה לבָּבִּי  (סבתא) שלי – שיינדל טראוב לבית יעקובוביץ'. היא עלתה לישראל בשנת 1973, דקה וחצי לפני מלחמת יום הכיפורים. מיד כשהגיעו לארץ ההורים שלי יצאו לעבוד והיא גידלה את אחי ואותי. למרות ששנינו נולדנו כאן יידיש הייתה שפת האם שלנו. היינו צמודים אליה רוב שעות היום (ולעיתים קרובות גם בלילות, פשוט כי איתה היה הכי כיף להתכרבל). מאז שאני זוכרת את עצמי, סיפור השואה היו חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו."

היא שיתפה במה שעבר עליה?

"היא תמיד שיתפה וסיפרה לכל מי שרק רצה לשמוע את מה שעבר עליה ועל משפחתה באושוויץ ובמחנות העבודה. זה היה הניגוד המוחלט לסבא שלי שאף פעם לא דיבר על מה שעבר ובגלל שפחדנו להכאיב לו אז גם לא שאלנו אותו. לפעמים היה נדמה לי שהיא מספרת עבור שניהם".

תנסי לספר לי קצת מסיפור חייה, מתקופת הנעורים ועד השואה ולאחריה

"באבי תמיד אמרה שאין מספיק מילים בעולם כדי לספר את מה שעברה. היא נולדה בצ'כיה למשפחה מאוד מכובדת, עשירה, מיוחסת, ענפה ומשכילה. היו להם שדות, פרדסים, יער, בקר ובית הארחה. אבא שלה, יוסף, היה השופט המחוזי היהודי היחיד. התפקיד הזה מעולם לא ניתן ליהודי. כשהיא הייתה בת שש, אבא שלה נפטר מדלקת ריאות והיא נשארה עם אמא שלה, שני האחים ואחותה (היא הייתה השנייה). היא מאוד אהבה ללמוד בבית הספר וכשהייתה בת 14, בחג הסוכות, הודיעו בבית הספר שממחר כל הילדים היהודים לא יגיעו לבית הספר עד להודעה חדשה. בפסח לקחו אותם מהבית לגטו ומשם לאושוויץ. בגלל שהייתה צעירה, בסך הכל בת 16, לקחו אותה לעבוד במפעל לייצור פצצות. הפרדוקס היה גדול כי מצד אחד היא שמחה על זה שהיא נשארה בחיים, מצד שני היא מייצרת פצצות עבור הנאצים שבהם עושים שימוש כדי להילחם במי שאמורים להציל אותם. גם כשנגמרה המלחמה מול הנאצים, המלחמה שלה על החיים נמשכה. הדרך הביתה הייתה קשה מאוד, הדרך לעמוד שוב על הרגליים ולהתחיל מאפס כל פעם מחדש הייתה בלתי אפשרית והיא עשתה את זה כך פעם מחדש בעשר אצבעות ובשתי ידיים מבלי לחכות שיתנו לה או יעשו בשבילה". 

מהן הזיכרונות שלך עם סבתא?

"באבי גידלה את אחי ואותי. כשהיינו חוזרים מהגן או מבית הספר תמיד היינו הולכים אליה לאכול ארוחת צהרים ותמיד לכל אחד הייתה מכינה מה שאוהבים. אחר כך היינו מכינים שיעורים, יוצאים לשחק בשכונה ובערב כשההורים היו מגיעים היינו הולכים הביתה. היא תמיד דאגה שנגור קרוב, מרחק הליכה. גם כשבגרנו לא היה יום שלא היינו מתראים איתה או מדברים בטלפון פעמיים לפחות: בוקר טוב ולילה טוב.  ככה גם היה עם הילדים שלי. כל יום היינו הולכים אליה. סיפורים על השואה תמיד היו נוכחים בבית. היא פשוט סיפרה ואנחנו הקשבנו. זה היה משהו מאוד נורמטיבי בבית. זה כמו שהיום למשל מדברים בבית על לימודים או פוליטיקה או כל נושא אחר. אחד הדברים שהכי בלטו אצלה היה עניין האוכל. אוכל אף פעם לא זורקים. אוכלים עד הסוף. משאריות אפשר להכין דברים אחרים, חדשים. כשאחי היה קטן הוא היה אכלן גרוע. שעות עד שהיה מסיים צלוחית מרק. היא הייתה רודפת אחריו בכל הבית, בחדר המדרגות, בגינה שבשכונה רק כדי שיסכים להכניס לפה עוד כפית של משהו. כדי להסיח את דעתו הייתה מושיבה אותו ומספרת לו כל מיני סיפורים על הילדות שלה לפני ובזמן המלחמה. זה היה מרתק אותנו".

סבתא שיינדל טראוב ז"ל

שתפי אותנו באחד מסיפוריה המרתקים

"היא הייתה מספרת איך הלכה בשלג שהגיע לה עד הברכיים, איך פעם אחת קיבלה במחנה מרק עכור עם כמה חתיכות אפונה והיא כל כך התרגשה וחשבה שזה הדבר הכי טעים בעולם ושאם היא תינצל ותגיע הבעתה היא תכין כזה מרק כל יום. היא סיפרה לנו איך הן היו חמש בנות דודות שיצאו יחד מהבית, היו יחד כל המלחמה וחזרו יחד הביתה. יום אחד באושוויץ, בזמן שהיו סופרים אותן כמה פעמים ביום, היא הייתה על סף עילפון ומי שהיה מתעלף היו הנאצים יורים בו במקום. בת הדודה שלה החזיקה אותה כדי שלא יראו כמה היא חלשה וככה ניצלה באותה ספירה. היא סיפרה שבאושוויץ גילחו לכולן את הראש וכשהכניסו אותן לחדר ענק להתקלח אף אחת לא זיהתה את השנייה בגלל הקרחת".

ספרי מקרה קשה שעברה סבתא והשפיע עליך עמוקות.

"באבי הייתה מאוד קשורה למשפחה שלה. כשאבא שלה נפטר היא החליטה שהיא חייבת לעזור לאמא שלה בכל דרך אפשרית כדי להקל עליה. מצחיק ומדהים כאחד לחשוב שזו תובנה של ילדה בת 6. אז היא הייתה צמודה לאחותה הקטנה צינה שבקושי הכירה את אבא, האכילה כל בוקר את האווזים והפרות במשק, ניקתה בישלה ואפילו לא הייתה מוכנה לנסוע לדודים בחופשות כי פחדה שלא יהיה מי שיעזור לאמא שלה. לדודה של באבי (לאחות של אמא שלה) שגרה בעיר אחרת נולדו תאומים. לאחד מהם קראו יוסף. הוא היה ילד מאוד חלש. אמא של באבי הביאה אותו אליהם הביתה כדי שיאכל ויתחזק. האדמה אצלם הייתה מאוד עשירה ושופעת והגידולים היו מאוד איכותיים. יוסף הקטן היה אצלם כמה חודשים ואכן התחזק וגדל. כשהתחילו החוקים שאסרו על יהודים להשתמש ברכבות לא הצליחו להחזיר אותו לבית שלו. כך יצא שלגטו ולאושוויץ הוא הלך איתם. כשירדו מהרכבת באושוויץ הייתה סלקציה. גברים צעירים שמאלה, נוער לאמצע ונשים עם תינוקות, ילדים קטנים וזקנים ימינה. יהודים פולנים שהיו באושוויץ כבר המון זמן צעקו לאמא שלי ביידיש שתזרוק את הילד הקטן ככה היא תוכל להציל את עצמה. היא לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן. אף אמא לא עזבה את הילדים הקטנים שלה. ככה הן נפרדו מבלי לדעת שזו הפעם האחרונה שהן ייפגשו. זה היה בבוקר. בערב כששאלה בנות פולניות שהיו שם הרבה זמן, מתי היא תפגוש את אמא שלה, הן צחקו עליה ואמרו לה שאמא שלה כבר מזמן שם והצביעו על  העשן שיוצא מהארובה של הקרמטוריום".

מה את לוקחת על עצמך מאישיותה והיכולת שלה לשרוד שואה

"באבי אמנם לא סיימה את לימודיה בבית הספר, אבל הייתה לה פרופסורה מבית הספר של החיים. הדבר הכי חשוב שהיא לימדה את כולנו היה שקודם כל ולפני הכל הדבר הכי חשוב בעולם זה משפחה. לפני חברים, לפני עבודה לפני הכל. היא תמיד אירה לי להסתכל על הילדים שלי- אם הם שבעים, נקיים ולבושים טוב אפשר להמשיך הלאה. היא גם הייתה כמו כותל. כולם היו באים אליה ומספרים לה על הצרות, הבעיות או סתם רכילויות והיא מעולם לא סיפרה את זה הלאה לאחרים.  זה משהו שעם השנים אימצתי בחום גם בחיים שלי. היא לימדה אותי פרופורציות בחיים, התנהלות עם כסף, צניעות. אני עדיין לומדת ובראש תמיד חושבת לעצמי מה היא הייתה אומרת, מה היא הייתה עונה או מציעה לי לעשות".

 משפחת סלומון-יהושע

לאה כל הזמן הייתה אומרת לסבתה שהיא חייבת לכתוב את סיפור חייה כדי שלא תשכח. שיהיה מה להקריא ולספר לדורות הבאים. "לפני כמה שנים היא השתתפה בפרויקט שעשו בעמותת "עמך" נזכרת "וסטודנט חביב בשם יובל היה מגיע לשבת איתה. היא הייתה מספרת והוא היה מקליד למחשב את מה שסיפרה. לקחתי את הטקסט ובתהליך ארוך מאוד שארך למעלה מעשור עיבדתי את מה שכתב. אני מודה שהיה לי מאוד קשה לשחרר את הסיפור כי רציתי אותה רק לעצמי אבל לפני כשנה וחצי, ביום האזכרה שלה השקתי את הספר. קראתי לו "רוקמת חיים". היא הייתה סורגת המון ועושה גם ריקמות קרושה. בעיניי זה תמיד היה כמו קסם כי זה ממש לעשות יש מאין- חוט שהופך למפה, וילון או כל דבר אחר שיצרה. וזה בדיוק מה שעשתה בכל תחום איר בחיים שלה. יש מאין.

שיתפת את סבתך על כתיבת הספר?

"באבי ידעה שאני עובדת על הספר ולצערי היא לא זכתה להיות בחיים כשהוא יצא לאור,  אבל אני יודעת שהיא גאה ושמחה. למרות שהיא לא איתנו בגופה, היא הכי חיה ונוכחת בחיים שלנו. אין יום שהילדים שלי ושל אחי לא מדברים עליה או מזכירים אותה. אני חולמת עליה בלילות, מתייעצת איתה בראש ולפעמים אני עדיין לוקחת את הטלפון כדי לחייג אליה להגיד לה בוקר טוב אבל אז אני מזכירה לעצמי שהיא באזור חיוג נטול קליטה".

האם את חוששת מהמצב שלא יישארו עוד שורדי שואה ומי יספר את הסיפור שלהם כדי שלא נשכח?

"אני מסבירה בכל הזדמנות שיש לי שאנחנו חיים בעידן שבו נתעורר בוקר אחר והכותרת שתפתח את מהדורות החדשות הן שהיום הלך לעולמו שורד השואה האחרון (או השורדת). הזכות שלנו היא לפגוש את השורדים האחרונים בעודם בחיים ולשמוע מהם את מה שעברו. החובה שלנו היא לספר לדורות הבאים למען לא ישכחו מאיפה באנו כדי שנדע לאן הולכים. לצערי התקופה האחרונה במדינה קצת גרמה לנו לשכוח מאיפה באנו. חשוב שנזכור שלהיטלר ממש לא הזיז אם אדם הוא מזרחי או אשכנזי. מה שעניין אותו זה שהאדם יהודי. את זה שכחנו. אנחנו יהודים. זה באמת משנה אם בבית אוכלים חריימה או גפילטע? זה באמת משנה מה נוסח התפילה בבית הכנסת? הרע לכולנו אלוהים אחד. די לכעס ודי לשסע ודי להתנצחות המיותרת ולהתקרבות  המטופשת. אנחנו מאבדים את זה ושוכחים שאין לנו פריווילגיה לעשות את זה".

 .לאה וסבתה

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('44a1f654-5832-4144-9d62-4c9ddb5ea710','/dyncontent/2024/2/15/eb6dd792-4de7-4b82-aa22-e1b9ea25b93e.jpg',17508,'טובול0224 אייטם',525,78,true,33922,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('44a1f654-5832-4144-9d62-4c9ddb5ea710','/dyncontent/2024/2/13/7362b864-cc10-40c0-b2e8-a5475e0fead2.jpg',17433,'טימור 0224 איטם',525,78,true,33922,'Image','');},7]]);})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה