הגיבור מאחורי המרוץ: שי ז"ל נפצע 3 פעמים בפעילות מבצעית וחזר בכל פעם להילחם

$(function(){setImageBanner('33d50d24-cedf-4111-bcf1-bd68e6299987','/dyncontent/2024/2/25/118697bc-bc07-4544-b787-e56ef91200e1.jpg',17546,'סינפונייטה 0324 אייטם',525,78,false,33920,'Image','');})

לכבוד יום הזיכרון, יצאנו לשמוע על גיבור ישראל שי-אבשלום ארבלי ז"ל, שנהרג בתאונה בעת מילוי תפקידו מאימו יעל ארבלי. דמותו המרשימה של שי, שנפצע 3 פעמים ב-3 היתקלויות שונות עם מחבלים במהלך שירותו הצבאי, לא נשחקה מאז שנהרג ומפעל ההנצחה שכולל את מרוץ להבים השנתי שנקרא על שמו, ממשיך לרגש קרובים ורחוקים כאחד עם דמותו הערכית, הרגישה והמיוחדת

שיר שכתבה אימו של שי, יעל. צילום: מהאלבום המשפחתי

שי-אבשלום ארבלי ז"ל היה מלח הארץ. חבריו מהצבא תיארו אותו כ: "איש צבא, קצין מבריק, מפקד נערץ, אדם בעל שיעור קומה, אופי של ברזל, וחבר נהדר". בזמן שחבריו מהבית הכירו אותו כאתלט מצטיין, מוזיקאי מצטיין, תלמיד מצטיין, צייר מצטיין ואדם מצויין באופן כללי. שעשה את כל זה בצניעות וברגישות שהייתה אופיינית כל-כך לנפש הפיוטית שלו. אפשר אולי להסביר את זה דרך משפחתו, שתרמה רבות להתיישבות, לביטחון ולקליטת העלייה בישראל, משפחה שהייתה מקור לכוח וערכים עבורו.

"זה לא משהו שהתחיל אצל שי, זה מה שהוא קיבל מהבית. משפחה שהייתה מאוד מעורה בהיסטוריה של הקמת המדינה והתיישבות. אבא שלי היה מלוחמי הבריגדה, ההורים שלי היו מהמקימים של בית הערבה, ואפילו סבא וסבתא שלי היו בין הראשונים שיצאו מהעיר העתיקה בירושלים לשכונות המערביות ובן דוד של אבא של שי היה משה ברזני שקיפח את חייו בשבי הבריטי. כל האחים של בעלי היו במשטרה, בצבא וגם בקבע. אנחנו משפחה מאוד שורשית".

"בהמשך ישיר של המסורת הזאת, ההורים שלי ואני היו מהמעטים מאלה שהלכו מהעיר אל הכפר בעקבות הקריאה של בן גוריון. הגענו לאשקלון ואז לבאר שבע ולהבים. משם אנחנו פה כבר 53 שנים והתאהבנו בדרום. מצאנו את מקומנו פה".

למעשה שי לא רק גדל לתוך המסורת המפוארת של משפחת ארבלי, אלא גם נשא אותה בשמו. שי-אבשלום ארבלי קיבל את שמו האמצעי, אבשלום, מאחיו של אביו. אך את אבשלום הוא לא זכה לפגוש, מפני שגם הוא נפטר במהלך שירותו הצבאי. בני משפחה מספרים שבזכות אבשלום הכירו למעשה בני הזוג יעל ופנחס, ההורים של שי.

"ושי גדל בתוך המורשת הזאת, שי נקרא על שם אח של בעלי אבשלום שנפטר ב-64. כששי נולד, זה היה עוד פצע טרי וזה היה מורשת כזאת שהוא גדל עליה. אפילו שמאוד מאוד לא ניסינו להלביש לו את הדמות, גם בלי להגיד הדברים קיימים בבית".

את הערכים האלה שי יישם כשהלך ללמוד בפנימייה הצבאית בחיפה וגם אחר כך שהפך לקצין.

"הוא ידע מראש שהוא רוצה להגיע לצה"ל ולקבע. הוא גם אמר, אנשים כמוני צריכים להיות שם, כי אלה שיש להם מה לתרום, צריכים לתרום. במסגרת הפנימייה הוא עבר קורס צניחה בגיל 16 והתגייס עם דרגות רב"ט וכנפי צניחה. אבל הוא הוריד את הדרגות ואת הכנפיים ואמר - אני רוצה להיות כמו כולם מהתחלה עד הסוף. רצו אותו מספיק גם לשלב אותו במסלול ישיר לקצונה והוא סירב, הוא אמר - אני צריך לעבור את הכל כדי להבין מה החיילים שלי עובדים".

"אחר כך שהפך למפקד החיילים מאוד אהבו אותו ורצו לרצות אותו. מצד אחד היה לו יד נוקשה ומצד שני, הוא היה כמו עובד סוציאלי, או מחנך שמאוד היה חשוב לו שהם יבינו למה הם עושים דברים לא מתוך מרות".

"בשלב מסוים היה לו סיפור כמו שהיה לאחרונה בחדשות עם החיילים של גולני שברחו בגלל שהכניסו להם מפקד צנחן. הוא נכנס לפקד על מחלקה דומה בצנחנים שעזבה וברחה כי המפקד לא מצא חן בעיניהם, הוא קיבל להחליף את המ"מ של המחלקה ולשקם אותם, היה לו מאוד חשוב לשקם אותם. הוא היה נורא גאה שהוא הצליח להוציא 5 מהם לקורס קצינים, אבל זה לא רק שהוא הוציא לקורס קצינים. בכל יום שישי שי היה מגיע אליהם כדי לחזק אותם שלא יפלו".

 שי בטקס סיום קק"צ וחבר מספר על דמותו. קרדיט- מהאלבום המשפחתי

אבל שי ארבלי לא הגיע לפקד על המחלקה רק בגלל רגישות ויכולות פיקודיות נדירות. הוא היה מוכר אצל חבריו כקצין אמיץ ומבריק, עם אופי של ברזל. חהכ"ל מוטי יוגב שהיה מפקדו של שי מספר: "זיהיתי אותו מהר מאוד כמ"מ אשכולות. כך הגדרתי אותו. אינטליגנט מאוד, מקצוען, עושה דברים בענווה ומתייחס בכבוד רב לחייליו. מאוד הערכתי אותו".

שי ששירת בתקופה ביטחונית מורכבת בשלהי האינתיפאדה הראשונה הוביל את לוחמיו בעשרות משימות מורכבות ועשה זאת בהצלחה רבה. כחלק מכך הוא נפצע שלוש פעמים בפעילות מבצעית – פעם ראשונה ב-1988 במהלך פעילות בט"ש בצפון השומרון נזרק לעבר ראשו לבנה על ידי איש פת"ח, בפעם השנייה נפגע בהתקלות עם חוליית מחבלים בשנת 1991, באותו שנה הוא גם נפצע בפעם השלישית בהתקלות נוספת בחוליית מחבלים, הפעם בגזרת דרום לבנון.

"פעם אחת התקשר אליי מישהו ואמר לי - אני חבר של שי, שי ביקש להגיד לך שגם הוא נפצע קל, אבל הכל בסדר. אחר כך הוא דיבר איתי והוא אמר כל בסדר, אל תבואו אל תבואו, אבל כשהגענו הוא חייך ואמר ידעתי שתגיעו. ופעם אחרת הוא התקשר ואמר, נפצעתי אבל מפנים אותי והכל בסדר, אני מדבר איתך, הכל בסדר מפנים אותי. בפעם השלישית סתם מישהו התקשר אליי ואמר שהכל בסדר. אבל בכל ההיתקלויות האלה הוא ניהל את הקרב, סיים אותו, לא אמר שהוא נפצע, סיים אותו עד הסוף ורק בנוהל הדיווח סיפר שנפצע".

"אחרי אחת מההיתקלויות שלו המג"ד של שי הביא לנו את הקסדה שלו כשקליע נכנס לתוכה ויצא במקום אחר. היא עדיין נמצאת אצלנו עם הקדשה".

בכל אחת מהפציעות שלו שי הפגין את אופי הברזל שלו, שכל-כך אפיין אותו לפי משפחתו וחבריו. הוא תמיד ביקש לחזור ללוחמים ברגע שיכל.

"הוא אפילו לא השלים פה את ההחלמה. הוא נאבק לחזור כי היה לו מאוד חשוב לחזור לגדוד. בגדוד אמרו שרוצים אותו ושיחזירו אותו לתפקיד ברגע שיחלים, אבל הוא לא רצה להישאר בבית להחלמה היה לו חשוב לחזור למחלקה ולפלוגה".

"ובעצם, חצי שנה אחרי שחזר מהפציעה האחרונה הוא נהרג, האחרונה הייתה ביוני והוא נהרג בנובמבר. אחרי הפציעה העבירו אותו לפקד על הטירונים של הצנחנים, שהבסיס שלהם היה אז בבקעה. הוא הכין תרגיל לילה והוא יצא עם הרכב לעשות בדיקה שכל הנקודות של התרגיל מתקתקות והכל בסדר. סתם שלא יהיו באגים בתרגיל. בשלב מסוים הוא עצר בצד הכביש ורכב פגע בו, הם מצאו אותו על הכביש איפה שרכב פלסטיני נכנס בהם".

 הקסדה של שי אחרי שהקליע נכנס ויצא ממנה. קרדיט - מהאלבום המשפחתי

גם אחרי ששי נהרג, משפחת ארבלי לא וויתרה על הערכים והציונות. כל בני המשפחה המשיכו לשירות משמעותי וקרבי ועושים חייל עד עצם היום. את שמו של שי-אבשלום ארבלי מנציחים עד היום במרוץ להבים שנקרא על שמו. את מרוץ להבים הראשון שהתקיים ב-1987 שי ניצח והגיע במקום הראשון.

"יש לי שני בנות, אחת גדולה משי ואחת קטנה ממנו. הבת הקטנה התגייסה להנדסה קרבית כמדריכת חבלה, חודשיים בלבד אחרי ששי נהרג. היא אפילו הייתה בלבנון ועברה קורס קציני הנדסה קרבית עם הבנים. אנחנו חתמנו לה למרות הכל. אתה לא יכול לחנך כל השנים למשהו וכשמגיע הקטע שאתה צריך לפרוע את החוב, פתאום אתה נסוג?"

"חוץ מזה יש לי 7 נכדים מדהימים - אחד בהנדסה קרבית, שתיים אחרים בצנחנים ואחותם לוחמת מג"ב, בעיר העתיקה והר הבית".

על שי יעל ואחרים עדיין מדברים בגאווה עצומה ולפי מה שמספרים אפשר להבין למה ושמדובר באמת באבדה גדולה לעם ישראל כולו. כששאלנו את יעל עם יש משהו שתרצה להוסיף, זה מה שהיא סיפרה.

"הוא היה ילד מדהים, מוכשר בטירוף. בגיל 3 הוא כבר ידע לעשות תרגילי חשבון. בגיל 4 וחצי הוא התחיל לנגן באורגן, רצינו להכניס אותו לקונסרבטוריון אבל לא הסכימו כי הם מקבלים רק בגיל 7, כי בשבע כבר הילד לומד קריאה טוב ואז הוא גם יכול ללמוד תווים. וניסינו לשכנע אותם שיבחנו אותו, הוא קורא חופשי, הוא מחליף בספרייה ובשום אופן לא הסכימו. אז הגענו למורה פרטית שהייתה לה שיטה מאוד יפה לילדים קטנים, היא הייתה צובעת להם בצבע את התווים. אבל הוא הגיע בשיעור הראשון והוא אמר לה לא, לא צריך, אל תצבעי כלום".

"התמדה זה מה שאפיין אותו תמיד, זה ויצירתיות מדהימה".

ציור של שי. קרדיט - צילום פרטי

מירוץ להבים ה-31 ע"ש שי ארבלי. צילום: תוכן גולשים (ע"פ ס' 27א')

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){setImageBanner('1840cf3e-e68a-4e3e-85bb-8edca16f5d16','/dyncontent/2024/2/25/118697bc-bc07-4544-b787-e56ef91200e1.jpg',17546,'סינפונייטה 0324 אייטם',525,78,false,33922,'Image','');})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה