האדם הוא תבנית נוף עלייתו: יוליה כץ שברה את כל הסטיגמות האפשריות

ספרי קצת על חוויות הילדות שלך באזרבייג'ן, כילדה יהודייה בחברה מוסלמית

"בסך הכל אני זוכרת ילדות מאושרת באזרבייג'ן, גרנו בבאקו במתחם שבו גרו יחד משפחות ממחוזות שונים: אוקראינים, רוסים, אזרים, יהודים, ארמנים. הבתים היו סמוכים ובמרכז המתחם הייתה חצר מרכזית, שם שיחקנו יחד כל הילדים מכל הלאומים. הילדים דיברו אידיש, רוסית, אזרית-מקומית, הייתי שומעת את כל השפות ומרגישה את כל הניחוחות, חיינו בהרמוניה ובכבוד הדדי''.

''אזרבייג'ן היא מדינה חילונית, לא הרבה יודעים את העובדה הזו, לא הייתה  שם התייחסות דתית לאזרחים, במיוחד בתקופת השלטון הקומוניסטי, כך שהתייחסו שם אל האדם שבך ולא אל המוצא שלך. אם יש לאדם לב טוב, לא משנה מהיכן הוא בא – זו הייתה הגישה שם. האוכלוסייה האזרית התייחסה ליהודים שם ברגש חם ובכבוד. אין שם 'אנטישמיות ממוסדת', אני לא חוויתי שום גילויי שנאה. הייתי אהובה, מאוד בולטת בחברת הילדים, תלמידה מצטיינת, במיוחד במתמטיקה. היו לי המון חברים, השתתפתי בחוגים: שחמט, כדורסל, אתלטיקה קלה, ניסינו גם מוסיקה. לא היינו במעמד כלכלי איתן, לא היה ביטחון כלכלי/בטחון תזונתי, הסביבה התקיימה בצניעות, אלו לא היו חיי שפע במובן הזה, אבל כשכולם סביבך חיים כך, אז את אפילו לא יודעת שאת בחסר. אמא שלי הייתה שם רופאת עור ואבא עבד כמהנדס, הבית תמיד היה מלא בספרים. חינכו אותי ואת אחי למצוינות." 

ספרי קצת על העלייה לישראל, על תהליך הקליטה בבאר שבע

"בסוף שנות ה-80 עם תחילת ההתפוררות של ברית המועצות באזור אזרבייג'ן החלו מחדש להתעצב זהויות לאומיות, ועל הרקע הזה פרצה מלחמה בין האזרים לארמנים (במיוחד באזור חבל 'נגורנו קורובך') התרחשו קרבות ופוגרומים. התהליך הגיע גם לאזור באקו וסומגייט, שם גרנו, והבנו שזה זמן נכון לעלות לישראל''.

''עליתי לישראל בגיל 13 יצאנו מאזרבייג'ן אני, אבי ואימי, אחי שגדול ממני בשש שנים, סבא שלי ודוד שלי, ארבעים מזוודות וכלב. היה לי קשה להיפרד מהכיתה, מהסביבה, מהחברים ומהמורים, ידעתי שלא אחזור לשם, עזבתי מקום שאהבתי ושהייתי בו אהובה, הבחירה מה לקחת איתנו משם לישראל גם זכורה לי, את חושבת מה לקחת איזה ספרים, איזה חפצים, את נפרדת מהבית שלך בידיעה שזה לתמיד. זה לא היה לי קל. אבל איכשהו שמתי את העצב בצד. מבחינתי זה היה לצאת בפעם הראשונה לחוץ לארץ – ישראל הייתה ה'חוץ לארץ' הזה וגם הדיבור שהיה סביב ה"בית" של היהודים - מדינת ישראל. לא דיברתי עברית, התוודעתי לעובדה שיש שפה כזו רק תקופה קצרה לפני הטיסה לארץ, עד אז חשבתי שכל היהודים מדברים אידיש''.

''נסענו ברכבות במשך יומיים מבאקו למוסקבה, משם עוד יומיים וחצי לבודפשט ובבודפשט עלינו על מטוס לכיוון ישראל (שארגנה הסוכנות היהודית) הגענו לשדה התעופה בן-גוריון, אז לא היו טלפונים סלולריים, לא הייתה לנו הכוונה מראש מה צפוי לנו, אז הרמנו טלפון לחברים קרובים שעלו לארץ לפנינו, הם גרו בעכו. הם לא ענו לטלפון, אז הרמנו טלפון לקרובת משפחה של אמא שגרה בבאר שבע, היא כן ענתה לטלפון וכך רצה הגורל שיצאנו דרומה. הגעתי לישראל באוקטובר לבושה במעיל חם, הגעתי ממדינה קרה לעיר חמה - באר שבע של שנת 1990. התרגשתי להגיע לארץ, ראיתי מדשאות ירוקות, עצי דקל, שמש, קיבלו אותנו מאוד יפה. לקח לנו כמה ימים למצוא דירה. בעלי הבית היו מושבניקים מאוד נחמדים ובכל ביקור הביאו לנו סלים עם כל טוב, פירות וירקות. כחודש אחרי ההגעה לארץ התחלתי ללמוד בבית הספר 'אמירים', עולה חדשה, עוד לא דברתי עברית, אבל הילדים קיבלו אותי ממש יפה. באחד הימים ילדי הכיתה עשו לי הפתעה ואספו בשבילי כלי כתיבה: כל ילד/ה הביא משהו: מחקים, עפרונות, טושים, מחברות. חזרתי הביתה עם כמות ציוד כמו סניף של 'קרביץ'. זה היה מרגש. למרות שלא דיברתי עברית הצלחנו לתקשר בינינו, קצת בשברי-אנגלית, קצת בפנטומימה, עטפו אותי, הרגשתי שתומכים בי".

מה בתהליך הקליטה היה לך קשה במיוחד?

"הקושי המשמעותי היה בהיעדר שפה וזה בלט במיוחד בלימודים עצמם, כי לא דיברתי עברית. מתלמידה מצטיינת באזרבייג'ן הפכתי בישראל לילדה שקשה לה בלימודים. לא הייתי באולפן והשפה לא נכנסה לי לראש, זה הלחיץ אותי. אני גם מגיעה מתרבות של קריאת ספרים ופתאום כאן בישראל אני לא יכולה לקרוא. לימים, הוריי נרשמו לקבוצת טיולים של מדריך טיולים עולה וותיק (שעלה מברית המועצות לישראל הרבה לפנינו) והיה מוציא טיולים ברחבי הארץ לעולים חדשים דוברי רוסית. הייתי יוצאת איתם לטיולים שהוא הדריך''.

''אחרי תקופת מה, בעקבות המלצה שלו נרשמתי לחוג של 'החברה להגנת הטבע' ושם כבר יצאתי עם ילדים בני-גילי לטיולים ברחבי הארץ, הייתי הילדה היחידה ביניהם שלא דיברה עברית, שם למדתי להכיר את נופי ישראל, את התרבות הצברית. זה לשהות ימים ולילות ביחד, בשטח, להקים אוהלים, לישון בשקי שינה, לאכול מקופסאות שימורים, לשיר שירים בעברית. החוויה הזו פתאום פתחה לי את המחסומים והעברית פשוט פרצה ממני החוצה, כולל הסלנג. התאהבתי בארץ, בנופיה, בחבר'ה, התחילה להתגבש אצלי הזהות הישראלית שלי. שם התרחש תהליך ההיטמעות המשמעותי שלי בחברה הישראלית. הלכתי עם ההורים שלי למוסדות השונים: לקופ"ח, ל'שיכון ופיתוח' לסייע להם בתהליך רכישת הדירה, אני הייתי ה'דוברת' שלהם - ילדה בת 13, "ילדה הורית" לאור הנסיבות. הייתה גם תקופה שעבדתי בשטיפת חדרי מדרגות, על מנת לסייע כלכלית בבית. פיתחתי עצמאות ועוצמות ושום קושי לא הרתיע אותי. במבט לאחור אני מודה על הדרך שעשיתי, היא פיתחה בי כישורי-חיים ועיצבה את מי שהפכתי להיות כאדם בוגר". 

עשית קריירה צבאית, את בדרגת סגן אלוף בצה"ל, ספרי קצת על מסלולך הצבאי

"במהלך הזמן הצלחתי גם להתגבר על הקושי בלימודים, בתיכון סירבתי להשתבץ לכיתת עולים שבמסגרתה נתנו הקלות בבחינות/בלימודים/בבגרויות, רציתי להיות כמו כולם והמשכתי בכיתה רגילה, הקושי חישל אותי והניצחון על הקשיים רק חיזק אותי. כך, למשל, הציון בתנ"ך השתפר מ-12 נקודות ל-89 בבגרות. בתיכון למדתי במקיף ז' על שם נוימן, בכיתה י"ד עברתי למקיף ד'. לצה"ל התגייסתי בגיל 20 כעתודאית: הנדסאית חשמל ואלקטרוניקה עם התמחות במחשבים. כך בגיל 20 התחלתי את השירות הצבאי שלי בחיל האוויר כהנדסאית. כחיילת שירתי בבסיס חצור (ליד גן יבנה) סיימתי שירות חובה, חתמתי קבע ועברתי לבסיס 'נבטים' שם שהיתי עד שנת 2005''.

''במהלך השירות הצבאי השתתפתי באירוע 'ההתנתקות' וזה היה לי מאוד קשה, עד כדי כך שאפילו שקלתי האם בכלל להמשיך בקריירה צבאית. החלטתי להישאר בצה"ל ואפילו לצאת לקצונה. יצאתי לקצונה בגיל 29, נראה לי שהייתי הצוערת הכי מבוגרת בקורס. סיימתי את בה"ד 1 בהצטיינות והשלמה חיילית כקצינת תקשוב בהצטיינות. נקלטתי לתפקיד בקריה ביש"מ-קרב ממש שבוע לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה. קמתי בכל בוקר עם שיר בלב עם תחושת שליחות וסיפוק ובידיעה שאני עושה משהו משמעותי לביטחון המדינה שלי. בהמשך נרשמתי ללימודי תואר ראשון במדעי המדינה וממשל בשלוחה של אוניברסיטת בר אילן. קורס קצינים וגם הלימודים האקדמיים מאוד חיזקו אצלי את הזהות היהודית את ההבנה מהי יהדות, נחשפתי לנושאים שלא ידעתי קודם סביב העולם היהודי, זה חיבר אצלי את הזהות הישראלית שלי עם הזהות היהודית, חיזק את הקשר שלי לציונות ולשרשרת הדורות. במרוצת השנים מילאתי בצה"ל מגוון תפקידים פיקודיים ומבצעיים, הייתי ראש מדור טכנולוגיות הגנה בסייבר במטה של חיל האוויר, אחר כך ראש תחום הגנה וסייבר של מטה חיל האוויר ולאחר מכן, כשהוקמה רשות הסייבר הלאומית 'הושאלתי' מחיל האוויר להיות בצוות ההקמה שלה. השתתפתי בפעילויות בתקופות של מלחמה ומבצעים: "צוק איתן", "עמוד ענן".

''למלחמות אז היו מאפיינים מאוד שונים מאלו של היום, הן בעצם היו מבצעים קצרי טווח. היום זה שונה לגמרי. שירתי בצה"ל במשך 23 שנים כשהתפקיד האחרון היה ביחידת הסייבר במשרד ראש הממשלה. את דרגת הסגן אלוף קיבלתי במילואים בפיקוד העורף, שם אני משרתת עד היום בשירות המילואים".

היום ישראל היא מעצמת סייבר, אז התחום כאן היה 'בחיתולים', מה את זוכרת מחוויית ההקמה?

"זה היה אתגר עצום ומרתק להיות בצוות ההקמה של רשות הסייבר הלאומית, היינו צריכים לאתר אנשים שיש להם ידע בתחום וזה היה פרויקט בפני עצמו, כלומר לאתר אותם ולהגיע אליהם, לבנות תשתית מדינתית בתחומים כגון: מתודולוגיה, אסדרה, טכנולוגיה, חוק וגם תהליכים אופרטיביים להגנת הסקטור האזרחי, כולל הקמת ה-CERT הלאומי, שהוקם בבאר שבע. זה כמו להקים סטרטאפ. הקמנו מנגנון ייחודי שתרומתו לחוסן הלאומי היא משמעותית מאין כמוה. זה היה מרגש ומעניין, להיות חלק מתהליך-בריאה של משהו חדש, בכל יום למדתי משהו חדש, גיליתי דברים חדשים, נחשפתי לאנשים נפלאים, שחלקם חברים שלי עד היום. אני גאה בהישג הזה ומודה על הזכות להיות חלק ממנו".

מתי עברת ל'תלמי יפה' ב'עוטף' ואיך זה לחיות שם?

"בשנת 2005 הכרתי את ראול בעלי, גרנו תקופה באשקלון. בשלב מסוים תיכננו משפחה ורצינו שזה יהיה בסביבה שקטה עם קירבה לטבע. חיפשנו סביבה כפרית נעימה שאפשר יהיה גם לגדל בה בעלי חיים והבית הראשון שראינו במושב 'תלמי יפה' הוא זה שקנינו. עידו הבן שלנו נולד ב'תלמי יפה' ושם אנחנו גרים עד היום. זה מקום נפלא שמאפשר איכות חיים, הקהילה נפלאה, סביבה ירוקה, מרחבים, נוף, שקט. עידו שלי היום בן עשר וחצי, זה מקום אידיאלי לגידול ילדים. אנחנו גרים כבר יותר מ-10 שנים במושב ואוהבים מאוד את המקום, אבל חשוב לי לציין שגדלתי בבאר שבע ואני רואה איך העיר צומחת ומתפתחת. העיר בתנופה מטורפת וזה פשוט תענוג לראות. אני גאה להגיד שהשורשים שלי באר שבעים".

'תלמי יפה' הוא חלק מגזרת 'העוטף', בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר אותו שקט פסטורלי באזור הופר באופן האכזרי ביותר. את ובעלך הקמתם בביתכם חמ"ל, ספרי על זה.

"עם פרוץ המלחמה קצב האירועים היה מסחרר. המושב תוך כמה שעות התארגן על הקמת כיתת כוננות, ראול בעלי הצטרף מיד למשימת האבטחה והשמירה על המושב. בנוסף, נפתח חמ"ל-מושבי, התחילו להגיע חיילים למושב ואני הצטרפתי לקבוצה של אנשים מדהימים של הקהילה שלנו לסייע איפה שאפשר: בחמ"ל, בבישולים, בכביסות עבור החיילים, בסיוע למשפחות שנשארו בסביבה, בסיוע למבוגרים ולכל מי שהיה זקוק לעזרה.  בחברה שלנו Cando רוב העובדים גויסו בצו 8 ובמקביל הבית שלנו במושב הפך לשלוחה הדרומית של החברה. ממש חמ"ל-חברה שממנו ניהלתי את הפעילות השוטפת יחד עם יואלי אור המנכ"ל (שגם הוא היה במילואים) מטיסי הרחפנים ישנו אצלנו בבית, החזיקו כוננות ויצאו למשימות באזור שהוגדר 'מוכה אסון', בשדרות וסביבותיה. כחודש וחצי אחרי תחילת המלחמה גם אני גויסתי בצו 8. זה היה אתגר משמעותי לקיים את השגרה של החברה בנסיבות הלא נורמליות שאליהן נקלענו. בזכות המנהיגות החזקה של יואלי ואלון וההתגייסות של כל האנשים בחברה ידענו שנצא מזה מחוזקים, וכך אכן קרה. זו הייתה תקופה מיוחדת ומאתגרת, כל המשפחה הייתה מרוכזת בעשייה. הכרנו במושב קבוצת חיילי מילואים מיחידת חילוץ והצלה ארצית, נוצר בינינו קשר מיוחד וחברות שנשמרה ברגש חם עד היום. במיוחד הקשר של הבן שלי עידו עם כמה חיילים שהסיפור שלהם הפך לוויראלי (בזכות הסופרת רות עפרוני) ואף הפך לאחד מהסיפורים של הפרויקט המדהים של הדסה בן ארי "גיבורים של מלחמה", על שמו קרוי גם הספר, שאגב כבר תורגם גם לאנגלית". 

מצה"ל עברת למגזר הפרטי. היום את סמנכ"לית אסטרטגיה בקבוצת Cando Drones וסמנכ"לית תפעול בחברת הבת TAS - חברות מובילות בתחום הרחפנים. מה הביא אותך לתחום?

"במסגרת השירות הצבאי שלי הייתה לי הזכות להכיר את אלון קלוס, שהכיר לי את יואלי אור, תת אלוף במילואים, גולנצ'יק, איש מדהים, איש של חזון וערכים עם יכולות עסקיות מרשימות. הצטרפתי לחברה בשנת 2020 בשלב ראשון כאחראית תקשוב וסייבר. אנחנו חברת תעופה שמקימה ומנהלת מערכי רחפנים אוטונומיים. יחד עם יואלי אור מייסדי החברה הם גם אלון קלוס - תת אלוף במילואים, קצין תותחנים ראשי בעברו ומשה קיפניס, מהנדס מערכות, חתן פרס בטחון ישראל - שלושתם אנשים מוכשרים ונפלאים. הצטרפתי אליהם כבר בחודשים הראשונים להקמת החברה, זה היה בסמוך לתקופת פרוץ מגפת הקורונה. התחלנו כחברת אינטגרציה שמנגישה פתרון מקיף להפעלת רחפנים וציי-רחפנים. תעשיית יצרני הרחפנים בעולם מתקדמת מאוד, יש גם יצרנים ישראלים בולטים. אנחנו הבנו שהערך המוסף שלנו הוא בכל 'המעטפת השלמה' שמאפשרת מוצר מבצעי מסחרי אפקטיבי. אותם מרכיבים שנדרשים להפעלת מערכת רחפנים מהווים מערך חכם. זה כבר לא כמו שהיה בעבר, שאדם בודד מטיס רחפן ושם נגמר הסיפור. היום התחום הזה הולך לאוטומציה ולאוטונומיה. החוכמה היא להגיע ליכולת הטסה של צי-רחפנים באמצעות טכנולוגיות מתקדמות אמינות ובטיחותיות בפריסה רחבה (אזורית, ארצית וכו') בהתאם למטרות הנדרשות. כמובן שיש לעמוד בתנאי הרגולציה ולשמור על מרחב ציבורי בטוח. אנחנו בעצם סוללים כבישים בשמים''.

''בשנה האחרונה החברה הפכה לקבוצה, הקמנו שלוש חברות-בת, חברות משותפות בארץ ובברזיל, רשמנו מספר פטנטים, והיד עוד נטויה. היום אנחנו מפעילים מערכות רחפנים למגוון יישומים, ביניהם: אבטחת אתרים רגישים (תחנות ייצור חשמל, בתי זיקוק וכו') שמירה על מפעלים פרטיים, פיקוח על מוסדות, סיוע לכוחות משטרה, סיוע באיתור נעדרים, לכוחות הצלה, ניהול מלאי במרלוג ומחסנים, לוגיסטיקה, ביצוע שליחויות והפצה, סיוע לסיירת-בטחון עירונית, פיקוח עירוני בתחום של עבירות בנייה, איתור כלבים משוטטים, פיקוח אחר פינוי פסולת וגזם וכו', זיהוי מפגעים בתחום החקלאות ועוד. אנחנו מתמקדים בסקטור המסחרי-אזרחי, לא הבטחוני, אבל כמובן שבנסיבות מיוחדות אנחנו פועלים גם במישור הזה, למשל בתקופת מלחמה''.

אנחנו אחת החברות המובילות ב'מיזם רחפנים לאומי'. הקמנו אקדמיה לרחפנים בשיתוף עם "היחידה ללימודי חוץ", שלושה מחזורי לימודים כבר רצים במקביל, חשוב לנו להכשיר אנשי מקצוע מיומנים שיכירו את התחום ואת כל המעטפת הסובבת אותו. אנחנו עובדים גם על פיתוח והרחבת יישומים חדשים, כמו רחפני עבודה שיכולים לבצע עבודות ריתוך מבנים, פתרונות בתחום לוגיסטיקה מתקדמת, תחבורה חכמה, יישום כלי AI לטובת שיפור מיומנויות הרחפנים ומערכות ההפעלה שלהם ועוד. אנחנו מחזיקים היום בצי הרחפנים הגדול והמגוון ביותר בישראל, ההאנגר המרכזי שלנו ממוקם בפרדס חנה-כרכור ואנחנו בונים מוקד הפעלה אוטונומי ב'אור-ים' ובמרכז החדשנות באשקלון. כל יום בעבודה הזו הוא אתגר חדש ומרגש".

ספרי על פועלכם לחיזוק הגנת המדינה בתקופת המלחמה

"יש לנו תרומה משמעותית במלחמה הנוכחית, ביצענו משימות מבצעיות בגזרת 'העוטף' עוד בימים הראשונים של המלחמה, פעלנו בגזרת הדרום שהוגדרה 'אזור מוכה אסון', פעלנו בשיתוף פעולה עם פיקוד העורף, וביצענו משימות אבטחה של אתרים צבאיים ומתקנים חיוניים ברמה הלאומית, הדגמנו יכולות ייחודיות באבטחת יישובי 'העוטף' בשיתוף פעולה עם כיתות כוננות. במסגרת מיזם הרחפנים הלאומי ביצענו עשרות טיסות פיילוט של העברת ציוד רפואי בעת חירום, מוצרי דם. בעתיד ציי הרחפנים שלנו ישמשו גם בשינוע איברים לצורכי השתלה, זה יכול להציל חיים - באמצעות שילוח זריז עוקף כבישים-פקקים בין בתי חולים, בין 'זירות' שונות. אנחנו מעבירים הדרכות מקצועיות לגורמים רלבנטיים בצה"ל, מדריכים אותם בכל מה שקשור בהטסת רחפנים, מסייעים בזיהוי סיכונים ביטחוניים, בפיקוח על הגבולות/אזור 'הגדר', בהפעלת כוננות, בהפעלת מערכות בפיקוד העורף, ועוד".

מהו החזון שלך לשנים הקרובות?

"כחלק מהנהלת הקבוצה ב- Candoאנחנו מגויסים וממוקדים במימוש החזון העסקי-טכנולוגי שלנו, לבסס את דרכנו להיות החברה המובילה בישראל בתחום ובין החברות המובילות בעולם, להמשיך לפתח טכנולוגיות פורצות דרך, להביא בשורה, לפעול לחיזוק ולשיפור המערכות השונות במדינת ישראל באמצעות הטכנולוגיות שלנו, לפתח מקצועות ומיזמים חדשים בתחום הרחפנים. בטווח הזמן הקרוב אני מקווה שנהיה חלק בשיקום יישובי 'העוטף' והצפון. אני תקווה ותפילה שמדינת ישראל תצא חזקה יותר מהתקופה הקשה והמורכבת שעברה ושעדיין עוברת על כולנו ושהחטופים יחזרו הביתה בהקדם".