דרור לחיוך: יפעת סמדג'ה מבאר שבע מספרת על חצי שנה ללא בנה שנהרג בברצלונה

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('21e089fd-a57c-4b33-bda2-e947532f460a','/dyncontent/2024/2/7/afde2dd9-10e4-4264-bf89-b9a4f2dab42d.jpg',17457,'קייט 2024 אייטם',525,78,true,33920,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('21e089fd-a57c-4b33-bda2-e947532f460a','/dyncontent/2024/2/12/182c72f8-f681-49a4-8822-525ebd2cbe85.jpg',16961,'ינאי 0923 אייטם',525,78,true,33920,'Image','');},7]]);})

לפני חצי שנה נהרג דרור סמדג'ה מבאר שבע, רק בן 7, כשבילה עם משפחתו בטיול של אחרי הקורונה עם משפחתו. בזמן שהות בסלון החדר במלון, נפל דרור אל מותו מהקומה הגבוהה, רק כי שמע קולות של נערים משחקים כדורגל וסקרנותו הטבעית גברה עליו לראות את המשחק. כיום מנסה משפחת סמדג'ה לחיות את החיים בצל האובדן הקשה והחיסרון הענק, להתמודד עם שגרה אחרת, להמשיך לטייל עם שתי הבנות, להתמודד בנוסף לאבל עם אובדן חברים שנעלמו ולהשקיע במיזם הנצחה לזכרו בשם המנצח 'דרור לחיוך'. ראיון עם אמא יפעת שלא מפסיקה ולא תפסיק להתגעגע לעולם.

דרור סמדג'ה

לפני חצי שנה לערך, זעקו הכותרות בכלי התקשורת כשדיווחו על אסון נוראי שקרה למשפחת סמדג'ה מבאר שבע בזמן הטיול בברצלונה, שאליו נסעו כדי לחגוג את החיים אחרי סיום הקורונה. אמא יפעת, אבא חגי, דרור בן ה-7 ושתי אחיותיו בנות 10 ו4, שביסודם ומהותם אוהבים לטייל בכל נקודת זמן בארץ ובעולם כמשפחה מאוחדת ומאושרת. ברגע אחד אכזרי, איבדה המשפחה את היקר מכל כשהבן הבכור דרור, נפל בבוקר מחלון גבוה בסלון חדר המלון שבו שהו, רק כי שמע קולות של נערים משחקים כדורגל ורצה לצפות במקור האושר כמו כל ילד סקרן. הוא נשען על החלון, לבטח מחויך כתמיד, ונפל ארצה, נפצע אנושות ונפטר לאחר ניסיונות החייאה ממושכים. כיום המשפחה, לצד האבל הקשה והגעגוע שלא ירפה לעולם, החליטה להמשיך לחיות את החיים, לטייל ולשמור על שפיות ומשפחתיות, להנציח את חיוכו התמידי ולתת לילדים אחרים במה להתפתח במיזם מופלא שאמא יפעת ידעה כבר בברצלונה, בשעת כאבה, שהיא תקרא לו דרור לחיוך.

איך החיים שלכם השתנו עד התהפכו מאז אותו רגע שבו דרור נהרג?

"קודם כל, עברה חצי שנה וזה מרגיש יותר שעבר הרבה יותר זמן. מרגיש שכל כך הרבה קרה, השתנה, וזה מתחלק לכמה חלקים. בהתחלה את באמת עטופה באנשים ונמצאת בסוג של הכחשה. היו לנו ארבעה ימים מטורפים בברצלונה, ולאחר המקרה חיכינו שישחררו את דרור ותגיע הטיסה לארץ. כל הזמן קיבלנו מסרים שיש בערה גדולה בארץ ובבאר שבע בפרט, שמחכים שנבוא, לתמוך, להיות לידנו ולחבק. זה מאוד עוזר לעבור את התקופה הראשונה, השוק הראשוני, לקבל תמיכה וחיבוק של ראש העיר, רוביק דנילוביץ, שצלצל ועמד לצידנו, מהסגנית שלו חפצי זוהר. הרגשנו את התמיכה של העיר ושל הסביבה הקרובה. המשבר הגדול קרה ב4.7 ביום מותו, אבל נוסף אליו משבר ב1.9 כשנכנסנו לשגרה. בחופש הקיץ עוד ניסינו לעשות דברים כדי לשמח את הבנות ונסענו לאילת לכמה ימים".

מאיפה מקבלים את הכוחות להמשיך כמשפחה למען הבנות כשהלב נשבר לרסיסים?

"הבת הגדולה שלי יעל אמרה משפט שטלטל אותנו, יחסית בתחילה, ושאלה אם נמשיך לעשות דברים יחד כמשפחה, אם נמשיך לטייל, כי אנחנו משפחה מאוד מטיילת. הסברתי לה שבטח שזה יקרה, רק זה יהיה אחרת. נסענו בקיץ לאילת, לקחתי את הבנות מידי פעם לחברות שהזמינו אותן והעברנו את הקיץ מהתמיכה של הסביבה.ב1.9.22, תחילת שנת הלימודים, התחיל המשבר  בחיים האמיתיים והמשבר צף יותר. אני מורה בתיכון מקיף א', התחלתי גם שגרה של חזרה לבית ספר וזה קיבל בום בפנים שהעולם צריך להמשיך, שאני צריכה להיכנס לכיתה וחגי צריך ללכת לעבודה, הבנות לבית ספר ולגן ולחזור להכנת ילקוט ושיעורים. בתחילת שנה הייתי מאוד כבויה ובמקביל גם לכל העיטוף והעננה, מגלים שיש חברים מאוד קרובים שניתקו קשר".

יודעת למה?

"התרחקו. אולי מפאת גודל הדבר, איני יודעת למה. אני שומעת על הרבה על אנשים שחוו אובדן וחוו גם התרחקות מאנשים שהיו קרובים."

את כועסת עליהם?

"בעיקר עצובה שנוסף לי עוד סוג של אבל. אני לא כועסת. יש שלושה סוגים של אבל: אבל על הבן, אבל על מי שהיית לפני, אדם שהיית לפני, וגם אובדן של חברים. זה קשה. יש שנשארו קרובים שבלעדיהם אנחנו לא היינו עוברים את התקופה הזו. זה לא כולם, יש אנשים שאני חייבת להם על זה שכל יום נשארים לצידי, שדואגים לשמח. פעם  חברה ראתה אותי בחדר מורים מטושטשת, ותוך יומיים שלחה לי הודעה שהיא ארגנה ערב עם כל החברות ושאבוא. זה היה מקסים. ביום יום אני משתדלת לא לחיות בכעס על מי שהתרחק וכן לשמוח ולהוקיר את מי שבחר להישאר, לתמוך ולהתייצב לצידי. לעזור לי להמשיך את החיים. לא מרגישים בודדים זה בטוח."

דרור סמדג'הדרור סמדג'ה ז"ל

יפעת לא אוהבת ששואלים אותה 'מה שלומה', רק מהסיבה העיקרית שהיא מתקשה לענות על זה כמו פעם. 'איך היה היום שלך?' כבר הפך לשאלה לא בנאלית וגם לא נעים לה לענות שהכל בסדר, כי זה לא. מבחינתה היא חיה ברכבת הרים שיש בה ימים טובים ויש קשים. יום טוב מבחינתה מסתכם בכך שסך החוויות שהצטברו ביום מרימים אותה למעלה כמו בעבודה, עם הבנות או עם בנזוגה לחיים ולמסע, חגי. משהו שהיא מצפה לו זה יום טוב מבחינתה. "נסענו בסוכות לכנרת ולים המלח, טיילנו הרבה" נזכרת לאחור. "זוכרת שציפיתי לזה וזה הפך להיות מאוד מרים את מצב הרוח. יש ימים הכי פשוטים ושגרתיים שהופכים לטוב, כי על הדרך יש דברים קטנים שמרימים כמו שיעור טוב בכיתה, יום נחמד עם הבנות בבית עם משחקים של משפחה או פגישה עם חברים. ימים פחות טובים הם כששוקעים רגע לתוך הגעגוע או לתוך מה שהיה קודם, לתחושת הפספוס וגם לזה צריך לתת מקום".

כמו היום הראשון לפתיחת הלימודים ודרור לא עולה לכיתה ב'

"אכן. ליוויתי בבוקר את יעל שלומדת בבית ספר 'יחדיו', אותו בית ספר שבו דרור היה צריך לעלות לכיתה ב', אבל הוא לא עלה. הרגשתי שזה היה יום הכי קשה עד לרגע זה. רגע קשה יהיה ביום הולדתו. קשה להיכנס לבית ספר ולראות את הכיתה שלו, החברים שלו, המורה המדהימה שלו. החוסר שלו היה מאוד מורגש, קשה".

למה את מתגעגעת?

"מתגעגעת לשיחות איתו. היו לו רעיונות, היה מאוד פיקח וחריף, רעיונות מעניינים, יפים - היה כיף לשמוע אותו מדבר, לשמוע מביע את הרעיונות שלו. אני באמת הכי מתגעגעת לשיחות איתו וגם להשתוללויות איתו. דרור היה ילד שמח וכייפי עם הצחוק שלו מכל הלב. אין יותר מתגעגעת ממני מאשר לחיוך שלו. בעידן של היום יש וידאו ותמונות, לכן יש רגעים שאני שוקעת, מסתכלת בטלפון ועוברת על תמונות או סרטונים שלו במיוחד מתקופת הקורונה שהכל היה ביתי. נסענו לספרד בתקופה שחוגגים את החיים שקיבלנו בחזרה מאז הקורונה, הקיץ הראשון שהקורונה כמעט לא הורגשה."

הרגע שיפעת לא תשכח לעולם, והיא מספרת עליו הרבה, קרה בזמן הטיול בברצלונה כשטיילו באזור ה'פירנאים' יחד עם עוד בת של חברה, והגיעו לסוג של פסגה עם מסלול על שפת ההר, בדרך למפל יפה ומאיר עיניים, אבל השביל היה צר. באותו זמן באו למולם זוג תיירים והם הרגישו צורך לשאול אותם אם השביל מסוכן.  "הם ענו שהשביל מאוד יפה לטייל" נזכרת באותו רגע "אבל הבחור הסתכל על הילדים ואמר שהוא חושש שזה מסוכן להם. עשינו מיד פנה אחורה וחזרנו. הסתכלנו אחד על השניה ואמרנו שאנחנו עם ארבעה ילדים אז עדיף שנחזור, לא ניקח סיכונים. זה מכה בי עד היום איך ממקום מסוכן שברחנו ממנו, הגענו לברצלונה, לעיר שבה הרגשנו שזה מקום בטוח יותר."

מה הזיכרון האחרון מדרור?

"אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותו. יצאתי בשמונה בוקר והוא עוד ישן. פתחתי את החדר וראיתי שהוא והאחיות שלו ישנים".

החלטתם ביניכם איך ממשיכם את החיים ביחד ושומרים על שפיות, שורדים בלעדיו ומשמרים את המשפחה האוהבת שלכם?

"אנחנו פועלים בו זמנית בכמה מישורים. יש את השגרה ואת היום יום שעוזר להמשיך ויש את החוויות היום יומיומיות עם הבנות. אנחנו ממשיכים לטייל, להיות משפחתיים, טיילנו לא מעט וזה תמיד עם צביטה, אבל מקפידים לא להפסיק."

הבנות עוד חושבותת שיחזור?

"לא. קיבלנו הדרכה איך להסביר את האמת המרה באופן שמנגיש את המסר כמו שברור לילד, אבל גם באופן שלא משתמע לשתי פנים. לא קל להן, לגדולה בעיקר. יש הרבה געגוע. יש את ההנצחה שחשובה לנו והיא חלק מהמשכיות. הוצאנו את המיטה של דרור מהבית ותרמנו את הבגדים, מה שנשאר זה המשחקים וגם לזה יגיע הזמן".

תספרי לי על דרור שלכם

"אני אמא שלו, תמיד ישמע מוגזם, אבל הוא באמת היה משהו מיוחד. היה חייכן ושמח, רגיש מאוד לסביבה שלו, חושב על אחרים, חושב איך לעשות טוב לאחרים. הוא אהב את החיים, לשחק, להיות בחברה, בהפסקות  שיחק כדורגל, היה עם חברים וחברות, הכל בחיוך ובכיף. אהב את הילדים בכיתה שלו. הוא ידע להעריך שהוא מאושר, להוקיר תודה ולהעריך את הדברים שיש לו. אהב לתת, תרם את המשחקים שהוא כבר לא משתמש בהם וחשב תמיד על האחיות שלו. הייתה פעם אחת שלא אשכח, שהסייעת בגן חובה חילקה מתנות והוא ראה משהו שאחותו הגדולה אוהבת, אז הוא שאל אם היא יכולה לתת לאחותו שאוהבת את זה. דרור חזר הביתה עם דברים בשבילו ובשביל האחיות שלו. כזה היה. אהב גם חשבון, לפתור דברים. מרגיש החמצה גדולה, כי כל הזמן ציפיתי שימשיך ללמוד, לחקור וכל הזמן אתגרנו את הסקרנות שלו."

חלמתם עליו?

"יש קטע מוזר עם חלומות. הרבה ילדים חלמו עליו ואלו ילדים לא הכי קרובים אליו. אחות של חבר הכי טוב שלו חלמה עליו, גם ילדה מהשכבה שפעם הכיר בטיול שעשינו בקיבוץ אולגה חלמה עליו. הם התחברו שם ואמא שלה סיפרה לי בפייסבוק שהיא חלמה עליו, בעיקר חלומות שדרור מזמין אותם לשחק איתו או חלום שהם משחקים כבר יחד."

מה את מאחלת לעצמכם?

"מאחלת לנו שלוות נפש, ללמוד לחיות לצד זה וכן להמשיך לבחור בחיים כל יום ולהצליח להגיע לרגע של לשמוח את השמחות לצד הזיכרון. להיות שמחים, כי מה שמאפיין את השנה הזו זה שאת באמת לא מצליחה לשמוח, רק לרגעים קטנים של שמחה כשאת יודעת עדיין מה מחכה לך בסוף היום, עם עננה כזו. לא מאחלת לעצמי להיות מאה אחוז שמחה כל הזמן כי זה לא ריאלי, זה הרי ללמוד לחיות ליד אבל. מאחלת לעצמי לקבל את השנה כמו שהיא ולהצליח להסתכל עליה אחורה ולהבין שכל העיסוק הזה באובדן חשוב שיהיה, כי רק ככה נוכל להסתכל קדימה"

 דרור סמדג'ה ז"ל

ספרי לי על ההנצחה שאתם עושים לדרור

"ההנצחה הפגישה אותנו עם המן אנשים טובים שעוזרים לנו לקדם דברים, החל מאגף הרווחה בעיריית באר שבע ותיאטרון באר שבע. שמוליק יפרח, מנכ"ל התיאטרון, הרים טלפון והציע את תמיכתו והסיוע בהנצחה, עמותת 'נגבה' שמפעילה מועדוניות לילדים בסיכו,ן פתחה את הדלת בפנינו. מהתחלה אמרתי, גם בזמן ששכבתי על המיטה בברצלונה בהלם,  שלמיזם ההנצחה נקרא דרור לחיוך. המשימה שלי לקחת את החיוך של דרור ולהעביר לילדים שלא מחייכים, או שהחיים נתנו להם פחות סיבות לחייך. להפעיל חוגים עם עמותת 'נגבה' בתחומי עניין שונים, ועכשיו אנחנו ממשיכים עם חוג תיאטרון בתוך המועדוניות, שבעצם יאפשרו לאתר כישרונות בקרב התלמידים ויתנו להם במה לפתח כישורים. חשוב לי שיצליח. גם נעשה אירועי התרמה לגיוס כספים למיזם. לתת המשכיות וזה הדבר הכי שעושה לי טוב".

האם עברה בכם המחשבה להביא עוד ילד לעולם?

 "אני לא אקבל החלטות ממקום של אובדן, כרגע אני לא חושבת על זה".

דרור סמדג'ה ז"ל. קרדיט - תוכן גולשים ע"פ סעיף 27א'

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('3bff5771-b08f-4ada-973b-cf1b4b03e871','/dyncontent/2024/2/15/eb6dd792-4de7-4b82-aa22-e1b9ea25b93e.jpg',17508,'טובול0224 אייטם',525,78,true,33922,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('3bff5771-b08f-4ada-973b-cf1b4b03e871','/dyncontent/2024/2/13/7362b864-cc10-40c0-b2e8-a5475e0fead2.jpg',17433,'טימור 0224 איטם',525,78,true,33922,'Image','');},7]]);})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה