את שוקעת כאן וזורחת במקום אחר

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('fb527437-f6a7-46c6-b383-692cf7ffd1b6','/dyncontent/2021/6/13/8fb6372d-d5c3-4bd5-905e-26f664a05b1f.jpg',12336,'',525,78,true,33920);},7],[function() {setImageBanner('fb527437-f6a7-46c6-b383-692cf7ffd1b6','/dyncontent/2021/6/24/51c7f9c7-6d78-4157-8050-a28c279474a1.jpg',12959,'',525,78,true,33920);},7],[function() {setImageBanner('fb527437-f6a7-46c6-b383-692cf7ffd1b6','/dyncontent/2021/6/10/7645b8f4-117d-4dbd-ba92-bb080e65eb38.jpg',12948,'',525,78,true,33920);},7]]);})

16 שנה לאחור. זו הייתה אחת התאונות המחרידות שזעזעה ארץ שלמה והמומה. ב-21.6.2005 ארעה תאונת רכבת ליד קיבוץ רבדים בדרום, שבה נהרגו שבעה בני אדם וביניהם, עדי אמנו מבאר שבע, חיילת יפה בת 19, מצטיינת, עם תלתלים קופצניים וחיוך שממיס כל אחד. עדי נהרגה והותירה זוג הורים שעולמם חרב. הם היו גרושים, אבל נתנו את חייהם למען אושר בתם. עדי הייתה בת יחידה ליהודית שכואבת את לכתה עד היום. בביתם שפעם היו בו חיים ונשימות של אושר. נשארה לבדה.

צילום ביתי

ביום הקשה בחייה של יהודית, הייתה עוד תקווה שבתה יחידתה עדי תתעורר ותיאבק בפגיעה הכי קשה שדווקא היא חטפה בתאונה, בה סבלה מפגיעות פנימיות ובמשך שעות קצובות נאבקו הרופאים בבית החולים "קפלן" ברחובות על חייה, ולבסוף נפטרה כשלא יכלה להיאבק יותר.

חזרנו לאמא יהודית שחיה עד היום בבית שבו חיו לפני הפרידה המאולצת, ששקק חיים ונעורים של אמא ובת, בית חם ואוהב שבו הייתה ליהודית  מספיק סיבות לקום בבוקר ולחיות, לפרנס, לחבק ולפנק את פרי בטנה היחידה, כי עדי הייתה מאז ולעולם כל עולמה הפנימי והיא עשתה הכל, אבל הכל, כדי  שיהיו חיים מאושרים ומלאים.

למרות יגונה, הכאב והגעגועים שהיא סוחבת מאז ולבטח לעולם, החליטה יהודית לבחור בחיים כדי להנציח את עדי ולספר לעולם מי הייתה בתה - לתפארתה ולתפארת מדינת ישראל. יהודית אמנו היא לנצח אמא שמפזרת אהבה.

חזרה לאחור. יום לפני התאונה  הגורלית, עדי, ששירתה בבסיס חיל האוויר, בקריה, חזרה הביתה כדי לבלות אפטר יחד עם מי שהיה חבר שלה דאז בחמש שנים האחרונות בחייה, אביב. אהבה גדולה הייתה. "עדי חזרה ממשמרת  בצבא וקבעה עם אביב להיפגש" נזכרת ביום שלפני התאונה "היא ביקשה לצאת לאפטר כדי להיפגש עם אביב והמפקד שלה, שרצה שתישאר עוד קצת, אישר לה לצאת ואמר שלעדי מותר הכל. ככה אהבו אותה".

למחרת עדי הייתה בדרך לבסיס בקריה ועלתה לרכבת שתיקח אותה ליעדה. בתחנה בלוד התחלפו הנהגים וכשהגיעו ליד קיבוץ רבדים, משאית נתקעה על  פסי הרכבת בהם עברה הרכבת שבה ישבה עדי. תחילה ישבה בקרון השני וכדי לפנות מקום בשביל בחור שרק ביקש להתפלל, עדי  נאלצה לעבור לשבת בקרון הראשון, שם נרדמה. נרדמה לנצח.

ואז ארעה התאונה שבה הרכבת נכנסה ישירות במשאית וגרמה לתוהו ובוהו כשהחלק הקדמי של המשאית נכנס לקרון שבו ישנה עדי ופגע קשות בבטנה הרכה. עדי עפה עם שאר הנוסעים לשדה חמניות קרוב. היא פונתה לבית חולים 'קפלן' ברחובות ושם נכנסה בבהלה לחדר הניתוח בניסיון להציל את חייה. "ברגע ששמעתי שהייתה תאונה צלצלתי אליה והיא לא ענתה "נזכרת יהודית ביום הקשה בחייה "כשפינו אותה היא עוד דיברה והספיקה להגיד למחלצים "תודיעו להורים". מילותיה האחרונות של עדי שלא שרדה את הניתוחים ואיבדה דם רב מגופה "כל חיל האוויר הגיע לבית החולים" מספרת יהודית בכאב "כל הלילה ישבנו והתפללנו. היה לה חבר מהתיכון חמש שנים וכולם אמרו שרק המוות יפריד ביניהם ובזה צדקו. אגב, הוא לא התחתן עד היום".

16 שנה את מחכה שתחזור.

"אנחנו למעשה לא נפרדנו, בבוקר שלחתי אותה ונישקתי. אבא שלה אסף אותה כדי לקחת אותה לרכבת. התקשרתי  אליה בצהריים, כי נתתי לה קוסקוס ורציתי לדעת אם אכלה. היא אמרה שכן, היה לה טעים. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו. הייתי בעבודה והתקשרו להגיד שהייתה תאונת רכבת עם רכבת שהגיעה מחיפה ואני שאלתי מה הקשר חיפה? לא הבנתי. צלצלתי לעדי והיא ולא ענתה. אבא שלה התקשר אליי ,  ואמרתי לו על התאונה. הוא ניסה להבין אם עדי שם וצלצל לברר היכן היא. אמרו לו שנגיע מהר לבית חולים קפלן. הוא אסף אותי ונסענו".

יצא לך לדבר עם עדי ביום התאונה?

"בטח, שלחתי אותה בבוקר. את מבינה? היא הייתה כל יום חוזרת הביתה ובבוקר שלחתי אותה לבסיס. היא לא הייתה אוכלת בצבא וארגנתי לה אוכל צמחוני כל בוקר כדי שתיקח איתה. הייתה אמורה לחזור  בערב הביתה, אבל לא חזרה."

ספרי לי על עדי

"אין  מספיק מילים לתאר אותה, צנועה, חרוצה, עזרה לזולת, לחברים, מצטיינת של השכבה, העתיקו ממנה את כל המחברות, המורה הייתה אומרת אם עדיב נמצאים אפשר לנהל שיעור,  ככה הייתה קוראת לאביב ועדי, חיברה את שני השמות שלהם יחד כי הם היו זוג מושלם".

יהודית ישבה שבעה בביתה שאליו הגיעו כל יום מאות אנשים כדי לחבק ולתת יד. לנחם עד כמה שניתן. "בשבעה אמרו הרבה דברי תורה" נזכרת " ואחד הרבנים אמר שהחיים זה כמו רכבת, שני אנשים עלו לרכבת, דיברו ושוחחו, ואחד מהם היה צריך ללכת ולרדת בתחנה. אחד מהם פנה לבחור שירד בתחנה שאמר לו שהנה הם התחברו מבלי להכיר, והחבר ענה שהחיים זה כמו רכבת -  כל אחד יורד בתחנה שלו וזה כנראה התחנה שלה, מבינה?".

אחרי השבעה נשארה  יהודית לבדה בביתה, ספונה בזיכרונות ובכאב הפנימי שבה, מנסה לעכל איך ממשיכים הלאה בבית ריק בלי הילדה של חייה "נשארתי לבד, רק היא הייתה לי" מספרת בעצב "אפילו השעון בחדר שלה נעצר בשעה רבע לשש, בזמן התאונה. הייתי בהלם שראיתי. החלטתי לבחור בחיים והמשכתי לעבוד למרות שלא רציתי, אבל זה מילא לי את החיים ורציתי להעסיק את עצמי. בגלל הקורונה הייתי בבית בשנה האחרונה, יש  תמיד ריקנות בבית. הבית ריק. החום והאור של הבית היו בזכותה. למעשה מרוב שהייתה בוגרת בשכלה וחכמה עדי הייתה אשת הסוד שלי והייתה מייעצת לי בהכל.  יכולתי לדבר איה על כל נושא בעולם. אין מילים לתאר את החופש שלה. אם אני צריכה לקנות היום משהו או לבחור אני מתלבטת מה עדי הייתה בוחרת ואם הייתה לידי זה היה בן רגע להחליט. היא חסרה לי ותמיד איתי בעצב ובכל השמחות."

המיטה של עדי בבית נשארה והחפצים האישיים שלנצח יהיו בריחם הנעים והמוכר ויזכירו לה שהייתה ילדה בבית, אבל ברוחה היא עוד כאן.  שאלתי אותה למה לא בחרה שוב להיות אמא, להביא לעולם חיים חדשים כדי שיתנו לה להמשיך להיות אמא ולחיות למענו. או למענה. אבל יהודית החליטה שלא. "עדי זה הלב שלי" הסבירה בהחלטתה "לא יכולתי לפנות את עצמי למשהו אחר, רק היא הייתה בלב שלי ובראש שלי. התאבלתי שנים על גביי שנים, העיניים שלי התייבשו, אני שמה טיפות תחליפי דמעות, גם גופנית נהייתי חלשה, לא טוב לי. היא חסרה ותמיד לפני פסח אני חלשה יותר ולא מרגישה טוב. מתחילים להתקשר מהצבא, יד לבנים, מיום זיכרון ואז חודש לפני כבר נפשית מכינה את עצמי. קשה לי מאוד ואני הולכת עם הלב שלי. עדי הייתה כל עולמי. כל מה שהיה לי בחיים  היה רק לעדי."

יצא לך לחלום עליה?

"לא, את לא מאמינה, לא חלמתי עליה ואני מתה לחלום עליה. הרבה פעמים לפני שאני עולה לישון אני מבקשת הלוואי שעדי תבוא אליי בחלום, ולא חלמתי. רוצה שיתגשם לי החלום. אני מרגישה שהיא איתי. גם כשאני נוהגת ואם אני שמה ברקס ברגע הנכון אני מרגישה שהיא שומרת עליי. היא כמו רוח בשמיים שעוטף אותי, אין מצב שלא. פיזית היא לא איתי, אבל עוטפת אותי. אני כל הזמן מדברת איתה".

עשית לכבודה אלבום הנצחה מרגש.

"אנציח אותה לעולם. תרשמי מה רשמתי באלבום: "את שוקעת כאן וזורחת במקום אחר".  בדיוק ככה. תקשיבי למשפט הנפלא הזה שמופנה לעדי: איך כותבים את שמך ומאייתים געגוע? אפשר לקבל אותך בחזרה?".

הלוואי. את מאמינה בגלגול נשמות, שהגאולה תגיע ותחזיר את עדי?

"אומרים שיש תחיית המתים ואני מאמינה שאנחנו עוד ניפגש."

צילום ביתיצילום ביתי

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('0844f778-481f-419f-ba10-d295c9696bd3','/dyncontent/2021/6/3/e0acf0f8-49c9-455c-832d-f4a68978b94b.jpg',12819,'',525,78,true,33922);},7],[function() {setImageBanner('0844f778-481f-419f-ba10-d295c9696bd3','/dyncontent/2021/6/24/51c7f9c7-6d78-4157-8050-a28c279474a1.jpg',12959,'',525,78,true,33922);},7]]);})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה