"אני בוכה ואבכה כל החיים על לכתו של רונן, אבל אני מחייה אותו בכל יום

$(function(){setImageBanner('1b026aef-d656-4d78-b6e7-f49c94a0979a','/dyncontent/2021/9/12/3720aa90-502e-4743-af3f-2f17912bc41b.jpg',13433,'',525,78,false,33920);})

לבחור בחיים זה לא סתם שם סרט קולנוע, אלא החיים עצמם. לרובנו בעיקר ובפרט לכל הורה שאיבד בחייו את ילדו מסיבה כזו או אחרת וכואבת מידי. שרה שם טוב (70) מבאר שבע, היא הוכחה לבחירה בחיים גם אם בזמן אובדנה היא הרגישה שעדיף לה למות משברון לב וכאב של אם שמאבדת את בנה בכורה, רונן שם טוב ז"ל, שנהרג לפני 24 כשהיה בדרכו למילואים, ומאז היא חיה יום יום את הכאב, את הגעגוע, את הכמיהה לחבקו, ומשמרת את מעלותיו וזכרו בדרכי הצילום והציור. כששרה נפלה ביגונה והחלה לאיטה לזכור שיש לה משפחה, ארבעה ילדים, כולל רונן שייספר לנצח, 11 נכדים ובעל שיחיה, החיים לפני כבר מזמן הפכו לחיים אחרי ואין מנוס מלבחור בחיים ובהמשכיות המשפחה בצל חסרונו של רונן, ובחרה בעולם הציור וכישורי ידיה, לצייר את העולם הפנימי של רונן, את המחשבות, הכמיהה, הגעגוע וכל מה שרונן אהב, מים ועד פרחים, ציורים שהפכו לנחלת הכלל, לביקוש מכל אחד. אפילו ראש העיר, רוביק דנילוביץ, שלו היא קוראת "בני", קיבל ממנה תמונה שתלויה במסדרון העיריה. ראיון אופטימי לכל מי שזקוק לחיזוק החיים

צילום: פרטי

שרה עבדה 30  שנה כסייעת חינוכית בעיריית באר שבע ונעה בין בתי הספר "יובלים " ו"יחדיו", וכיום נמצאת בפנסיה ועושה כל מה שיכול לגרום לה לקצת נחת.  היא מצלמת מקומות ורגעים, מציירת את כל מה שעובר לה בראש ובזיכרון. כשבכל ציור יש מה שיזכיר את רונן שלה "ברגע שאני ארים ידיים זאת אומרת שהזדקנתי" אומרת בחצי רצינות חצי צחוק. היא יודעת שהיא כאן כדי לספר לכל מי שצריך עידוד וחוזק, בעיקר לאימהות  שמתמודדות עם אובדן ילד, שהכאב הוא לנצח, אבל יש הזדמנות לפתוח את הלב לעשייה, למידה ולהנצחה בדרך שתבחרו בה. ויש דרכים שהפתיעו גם את עצמה.

בגיל  45, כשכל החיים נראו שגרתיים, אופטימיים ומשפחתיים עם בעלה רפי וילדיהם, רונן היה עתודאי שחי במסלול חיים של חייל בצבא ובמקביל לומד כדי לקבל תעודת הנדסאי. ב19.8.1997, במילואים הראשונים שלו נסע רונן לבסיס על האופנוע שכה אהב, ובדרך, מסיבה שאינה ברורה עד היום, נפל לתוך תהום בצדי הדרך, בכביש אחרי רמת חובב, שגובהו ועומקו כשל קבר בבית עלמין וחזק כבטון בגלל הגשמים  הרבים "סיפרו לי שלאחר התאונה הגיעו אליו אנשים שראו אותו נושם, אבל מחרחר" נזכרת שרה ביום הנורא בחייה "בדרך כלל לא מורידים את הקסדה, אבל הורידו לו, נתנו לו לשתות מים, והיה מי שסיפר, עד היום קשה לי לשמוע את זה, שרונן לן היה יכול לתת את הנשמה. הוא ממש נלחם בזה, גלגל עיניים והן כמעט יצאו החוצה מרוב שלא רצה למות. הוא שבר את המפרקת ולא היה לו הרבה סיכוי".

 מאותו יום חייך השתנו לתמיד

"השתנו מקצה לקצה. היום הנורא בחיינו. הבנו ששם לא ידעו שהוא מילואימניק ולא ידעו מה להזמין. הגיע אמבולנס שהסתבר לא לוקח מתים וחיכו לאמבולנס שכן. טלטלו את חייו והוא מת לבד. לא יודעת מה אמר, אולי קרא לאמא ולאבא לעזרה. קשה לחשוב מה עבר עליו מקבלת רעד כל פעם שחושבת מה קרה לו".

 רונן שם טוב ז"ל. צילום: פרטילאחר מותו הייתה קמה שרה באמצע הלילה ונוסעת לבית העלמין כדי להיות לצדו. אף אחד בבית לא היה מרגיש שאמא  נעלמה לכמה שעות "הייתי יושבת שם בחושך ולא פחדתי. הייתי צורחת ובוכה, גשם או לא גשם, הולכת עם מטריה ויושבת בגשם" מספרת בעצב "בימים חמים נוסעת בצהריים עם בקבוק מים קרים על הגב ומענישה את עצמי כי חשבתי שבטח חם לו והוא צמא. היה לי קשה מעצם המחשבה שחם לו. היה קשה לראות תמונות שלו. הכל היה קשה. לא אשקר, היו זמנים שחשבתי להתאבד, מאוד רציתי למות, לא יכולתי לחיות בלעדיו, עינב בתי הייתה בת 9, ענבל בת 16, ויניב  בן 21 וחצי בא אליי ושאל אותי מה עינב עשתה לי שאני לא איתה, שאני לא מסתכלת עליה שהיא צורחת בלילות "תצילי אותי". בסוף נכנסתי לדיכאון עד שלאט לאט התאוששתי כי הייתי בצער ובשכול שלי, עד שהתעוררתי וראיתי את עינב בקושי הולכת והתחלתי לעשות שיחות עם גורמים בצבא כדי שיעזרו לי לקום".

 את בקשר עם חברים מהצבא?

 "בטח. כולם כבר הורים לילדים. אני בקשר טוב עם הבסיס של רונן ועם כל מפקד שבא והולך. אנחנו מגיעים לכל החלפת פיקוד ואנחנו בקשר נהדר איתם, מגיעים אלינו לארוחה פרסית ומחבקים תמיד"

 מתי החל שינוי לחיים?

."רפי לא הלך לעבוד איזה ארבע שנים מאז מותו, אבל אני יצאתי לעבודה אחרי עשרה ימים כי ידעתי שיש משכנתא שצריך לשלם. כל יום הייתי הולכת לבית העלמין, אבל התחלתי לבשל, לקבל אורחים, לקח לי שנים להבין שאני לוקחת את החיים בחזרה, לא הסתכלתי במראה על עצמי, אבל לאט לאט  הרגשתי שאני חייבת לחיות למען. עושה אזכרות כמו שצריך, התחלתי להתלבש בחתונות, הנכדה לירון נולדה, אחר כך נכד שני ליאור,  עינב הולידה תאומים וקראה לאחד מהם בשם רועי, נולדו עוד ועוד ובכולם יש את השם רונן, התחלנו לשיר קצת בבית, להחזיק את הילדים, אבל השכול נמשך, בוכים מידי פעם, אני תמיד כותבת לו. אני רואה את החברים שלו שיש להם כבר ילדים גדולים ואני בטוחה שהיום הוא היה משהו חזק בהייטק כי אהב את התחום, אולי היה לו קרח כמו אחיו. היה גבר יפה תואר עם עיניים יפות, שיער שטני, גומות בשפתיים מיוחדות. היה חבר שלנו. תמיד מכינה לו מאכלים שאהב, שותים קפה יחד ומיישרים עוגה, רצה לנסוע לכנרת הבאנו לו את הרכב שלנו שיהיה רשום על שמו, דואגת לאוכל שרק לא ייחסר לו ולחבריו"..

 איך חלחל עולם הציור לחייך?

"תמיד ציירתי בגנים, היה לי את זה מתמיד. איך שפרשתי מהעבודה הייתי ביד לבנים, למדתי צלום עם מורה כי  מקסים בשם ניק, גיליתי שאני אוהבת לצלם ולתעד מקומות ורגעים עד שהציעו לי ללמוד ציור במכללת קיי. הסכמתי והתאהבתי בציור,  למדתי גם בסטודיו של ורד אביטו ברמות. ציירתי לתערוכות בעיקר לעצמי ואפילו צילמתי לבחורה מקסימה  שעזרה לי נפשית במשרד הביטחון. ציור של אם מחזיקה את בנה ועד היום זה נמצא שם אצלה. המורה אמר לי שהציור מזכיר אותי ואת חיי וזה הכי מרגש. מכניסה את עולמי בציורים"

את מצליחה לצייר געגועים וחלומות, דברים שקשורים לרונן ולאהבות שלו

"אני מצייר אנשים, אלמנטים שמחים, כמו שאני מביאה תמיד לרונן פרחים ולכן ציירתי פרחים בכל מיני ורסיות. רונן אהב ים, אז ציירתי ציורים עם ים. רונן אהב נופים, אז אני מציירת מגוון של נופים מרגשים. כמו עצים שאהב. ציור אחרון שציירתי היה שדרה בלילה, שבדרך כלל הולכים בה זוגות, ואני ציירתי גבר הולך לבדו. המורה אמרה שציירתי את רונן הולך בדרכו לבד, כי הוא לא הספיק להתחתן ולא הייתה לו חברה".

צילום: פרטי

ראש העיר, רוביק דנילוביץ, גם זכה ממך לתמונה

 "הוא קיבל תמונה  שציירתי זוג הולך בשדרה פורחת וכל הפרחים והעלים נושרים מהם. מהמם, זה תלוי אצלו בפרוזדור עם שאר התמונות. רוביק ואני חברים טובים ומאוד התחברתי אליו. הוא גדול מרונן בשנתיים. אני קוראת לו עד היום "בני" כי הוא כמו הבן שלי. הוא יודע זאת. התאהבתי בו ובאישיות שבו. גם פרופסור אשר בשירי למד איתי ציור ברמות וקיבל ממני ציור למזכרת שתלויה אצלו במכון"

מה קורה לשרה שהיא מציירת?

"כשאני מציירת אני נכנסת לעולם אחר. הרבה שואלים אותי למה אני לא מדברת כשאני מציירת והתשובה היא שאני נכנסת לעולם משלי. הכל בחיי מסביב לרונן".

 למה את לא מוכרת את הציורים המדהימים שלך?

 "לא, קשה לי ואין לי כוח. אבל אולי אעשה תערוכה עם עזרה ושתהיה מוקדשת לרונן. יש לי מלא תמונות מהממות."

 תני השראה לאימהות שכולות איך אפשר לחיות ולבחור בחיים

 "ביד לבנים יש הרבה אימהות מוכרות שחלקן מצירות, חלקן רוקדות, שרות ועושות מה שנעים להן. זו הבחירה. לפני שנתיים אחיינית שלי הייתה בצבא והיא נפטרה ממחלת הסרטן, בחורה בת 37.  אמא שלה, שהיא אשתו של אחי, לא  רוצה לעשות כלום מלבד האבל, ואני מייעצת לה מה לעשות בחיים, שתלך ללמוד, להכיר הורים שכולים, שתעשה רק מה שבא לה. אני מנסה לעזור לה כמו שניסיתי לעזור לעצמי. אני מייעצת להורים להרים את הראש, ללכת לחוג, להתלבש באיזה צבע שירצו, מה שבא להם, להסתפר, לצחוק, לשים תכשיטים, כי אנחנו גוף חי. אני מחייה את הבן שלי בכל פינה, מנהלת מועדונים לזכרו, אני מרצה על שכול ועל תאונות דרכים, לילדים שרוצים לקנות אופנוע וההורים שלהם שלחו אותם אליי לשמוע מה זה עשה לרונן. הרבה לא קנו בגללי".

 לספר את הסיפור ושל רונן בכל מקום זה סוג של הנצחה לו וכוח הישרדותי לך

 "לא כיבינו את רונן אלא הוצאנו אותו החוצה וזה מה שאני מציעה לכולם. אני בוכה ואבכה כל החיים על לכתו, אז אני אומרת לכולם תחיו אותו, תכתבו עליו, תעלו תמונות, תקדישו שיר כמו שאני מקדישה לו כל הזמן בפייסבוק. מקווה שלא יהיו יותר הורים שכולים, אבל ממליצה לדבר על הילד חופשי, לשים תמונה שלו ברכב, לראות אותו בכל מקום שיביט בכם. בחדר שלו הילדים ישנים שם, אבל יש ויטרינה  עם כל הבגדים שלו מקופלים ואני מכבסת ומגהצת לו. אני מרגישה שרונן מדבר איתי. נכון שאני בוכה וזועקת אליו, אבל מרימה את הראש כי יש חיים לפני ויש חיים אחרי. ביום הולדת שלו העפנו בלונים לבנים כי הוא אהב צבע לבן. שתביני, עד היום אני לא מאמינה שרונן הלך ואיך זה יכול להיות שהוא בקבר ואני חיה, אבל אז אני מתעוררת ויודעת שהוא מביט בי ושולח לי מסרים שטוב לו. דרך חלומות. לכן אני חיה למען המשפחה שלי"

 משפחת שם טוב. צילום: פרטי

צילום: פרטיתמונה שתרמה לפרופסור בשיריצילום: פרטי

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){setImageBanner('d51e04ed-52fd-477a-a130-614315cecaaf','/dyncontent/2021/9/13/c597d25d-a939-4509-99dc-f9a73b3ea8c6.jpg',13441,'',525,78,false,33922);})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה