כאב מהמנהרה: נדב דלומי כותב את המילים שהחטוף אלון אהל לא יכול לומר

נדב דלומי, עורך דין, מוזיקאי ואדם שכותב - כותב בשמו של החטוף אלון אהל

שנה טובה עם ישראל היקר,

אתם בטח טורחים על הבישולים, על הקניות, על הניקיון. אולי אפילו קניתם פרחים. זה אני. אלון. החטוף מעזה. רציתי לאחל לכם חג שמח.

אתמול חשבתי שנגמר. חשבתי שאני יוצא ומשתחרר. פתאום נכנסו שניים שלא הכרתי, תפסו והרימו. בקלות הרימו אותי. אני שוקל כמו ילד קטן. ספרתי מדרגות בלב. ארבעים מטר מתחת לאדמה וכשיצאנו ראיתי שמיים. ראיתי שמיים אחרי שנתיים של חושך ונזכרתי במשפט הפותח של ביאליק. שמים בקשו רחמים עלי.

כולם זוכרים את המשפט על הנקמה, אבל לא קוראים את השאר. לפני האדמה כיסו בבד גדול ואמרו שהצבא מגיע ושמהיום אני מגן אנושי. אתם יודעים שנשארה לי רק עין אחת? אולי זה טוב לראות חצי. אם כבר גיהנום אז עדיף חצי. הכי כאב כשתלשו אותם. את אור, איליה, אלי. למה הם חזרו ואני לא? שק הדמעות התרוקן.

אני זוכר שאחרי הבר מצווה אבא לקח אותי לסיבוב באוטו האדום. פתחנו חלונות, הושטנו יד לרוח, הוא הגביר את הרדיו הכי חזק ושרנו. הייתי מאושר, אבל עכשיו אני מנסה להריץ בראש מנגינה ישנה ועם האצבעות מנגן על הרגליים. עד לא מזמן שמעתי אותה מתנגנת בתוכי, אבל בזמן האחרון היא הלכה לאיבוד, ואני כמעט ולא זוכר אותה. הצלילים מטושטשים ואני צורח בשקט כדי לנסות למצוא אותם בחזרה. נראה לי שאני שוכח אפילו איך אמא ואבא שלי נראים.

פיתה אחת. זו ההקצבה והצלעות יצאו לי מתוך הגוף והן בולטות. לפעמים יאסין נותן  לעכברים שתי פיתות ואומר לי "שוף" בקול רע, כדי שאראה שכאן בעזה העכברים שווים יותר והשיניים החדות שלו פעורות עלי כמו כריש.

אתם בטוח מחבקים את המשפחה שלי. אתם בטוח טובים לכל המשפחות של יתר החטופים. אם יש דבר אחד שאני בטוח בו זה שכל העם מאוחד ונלחם על החטופים. אני מדמיין את כולכם קהל ענק ועצום וטוב ומאיר. אני זוכר איך יורם המורה להיסטוריה הסביר שהעם שרד בגולה בזכות מצוות פדיון שבויים. דיבר על הקהילות שהגנו על החטופים בכל מחיר וזה נתן בטחון וסולדריות. אז עכשיו שיש לנו מדינה, לא נתלכד?  בטח החרדים היו ראשונים בדאגה לחטופים. בטח איימו שיפילו את הממשלה אם לא יחזירו אותנו.

הטנקים מגיעים. אי אפשר לא לשמוע אותם ולהרגיש את הרעידות, ובתוכי אני הולך ונמוג ומהבהב ומתפלל בעברית. תתפללו עלי? אני יודע שאתם מתפללים, אבל שתדעו שזה לא עוזר. לפעמים אני חושב שאולי יש מקום שכל התפילות נתקעו בו. אולי יש איזו חסימה בעולם, חסימה שבגללה התפילות לא מצליחות לעבור ולהגיע למי שבאמת קובע.

החולדות שמסתובבות כאן שמנות ומגעילות ואני חושב על הספר של קאמי. הספר על החולדות שבישרו על המגיפה. "תשוקתם העזה של בני עירנו הינה ותהיה לנהוג כאילו לא נשתנה מאומה" -  כך הוא כתב לקראת הסוף, ויש רגעים שאני מת מפחד שהוא צדק ושהכל ממשיך ושמתרגלים. אתם תלחמו עלי?. יודעים מה? לא בשבילי. תלחמו עבורכם. מחר זה הילדים שלכם. אוף. אלוהים. כל כך קשה לי לזוז. השלשלאות על הרגליים. יאסין צוחק ואומר שהממשלה ויתרה עלי. שאני אמות כאן כמו כלב ושהוא ידאג שבחיים לא ימצאו את הגופה שלי.

אני מאחל לכם שנה טובה. זה ישמח אותי אם תשבו בחג לארוחה טובה עם המשפחה והחברים, תשתו יין ותלבשו לבן, תשלחו תמונות ותריחו את הפרחים. ותהנו מכל רגע. אני כותב לכם את זה מכל הלב שלי. זה אני אלון. חטוף בעזה. אני אוהב אותכם עם ישראל היקר".