הכעס הוא רגש עז שתפקידו לעורר לתגובה תוקפנית ואסרטיבית. כעס נוצר מתחושת כאב עצומה שנאגרת בגוף ולא מקבלת ביטוי הולם יותר.

אופיו המסוכן והאלים של רגש זה עלול לקבל ביטוי בפועל ונוצר כתגובה הישרדותית למצב מסוים. המעבר מחיים דרוכים, מכווצים ומתוחים לחיים שלווים יותר מצריך מאיתנו לשאוף להיות בחמלה.

החמלה מאופיינת ברצון האדם להקל על סבלו ועל סבלם של אחרים. היא כוללת בתוכה אמפטיה ויש הטוענים כי החמלה איננה רק רגש אלא מצב הכרתי תודעתי בעל מימדים רציונלים וכך אומר הדלאי לאמה: " חמלה אמיתית אינה רק תגובה רגשית, אלא התחייבות ברורה, המבוססת על היגיון". בניגוד לכעס, החמלה מקורה בתפיסה של שפע בכל הרבדים של חיינו.

כשאנשים כל כך כועסים, הם לא מצליחים לראות צעד אחד קדימה ולגלות בזולתם צדדים חיוביים. הם חשים שנאה ורצון לנקום בו בזמן שבעצם הם פוגעים בעצמם לא פחות מאשר בצד השני. לאנשים אלה מאוד קשה לסלוח או לבקש סליחה מאחר ויכולת זו מתפרשת אצלם כחולשה גם לאחר שהבינו כי הכעס היה ביטוי לא הולם לתגובת כאב.

בסופו של דבר, הם  אינם "מנקים את הלב" ונשארים עם אותה תחושת כעס. הכעס מצטבר ולבסוף, ללא התראה מוקדמת משתחרר בצורה אגרסיבית ועוצמתית ומאפשר להוריד מאחריות הכועס ולהתלונן רק על הצד השני כאילו הוא אחראי למצב. אין ספק, שאנשים אשר מבטאים כעס בצורה כזו, עושים זאת כדי להימנע מלהסתכל פנימה, עבורם זה כואב יותר.

הם מזינים את עצמם בכעס ובכך "מרעילים" את גופם ונפשם. אנשים כאלה  פוגעים במטרות שחשובות להם באמת, מתרחקים מהמשמעות האמיתית של חייהם וגם החברה מתרחקת מהם. שינוי אמיתי יכול להיעשות רק ברגע שאנו מבינים שההפסד על הכעס גדול יותר מההפסד בלבקש סליחה או לסלוח. רק אז אנו יכולים לעבור לשלב החמלה, ראשית מול על עצמנו ולאחר מכן על האחר בין אם אנו כועסים עליו או הוא עלינו.

באיזה צד אתם בוחרים להיות? מה כואב לכם יותר - להיות בכעס או בחמלה? מה אתם מרוויחים ומפסידים מכל אחד מהצדדים?

 

חתימה טובה

לתגובות

מיטל בר- סודות הדימוי העצמי                                 

[email protected]

גם בפייסבוק

052-6603095