בוקר. תוכנית הבוקר כהרגלה מטפטפת אינפורמציה אל תוך מוחי. חשובה יותר, חשובה פחות, אבל לא משהו שאני לגמרי מרוכזת בו. בליל של נושאים שזורקים אותי ל-9735 מחשבות. אוטוסטרדה מטורפת של מחשבות.

תוך כדי קיפול כביסה וניקוי השולחן אני מקשיבה למראיינת וחושבת לעצמי (בפעם המיליון) שכשאני אהיה מראיינת מפורסמת אשאל את השאלות האלה אחרת.

שניה שקט. ואז אני מתחילה לזהות במוחי מחשבה מסוג אחר, כזאת שיכולה לזעזע את עולמי ולפתוח דלתות שסגרתי בשקט-בשקט לפני שנים, בכדי שלא אעיר שום מפלצת חלילה אם אטרוק אותה בכח.

אבל מחשבה שמתחמקים ממנה, היא הכי מתעקשת להופיע. דופקת, נכנסת והכי נותנת בראש.

״אחותי״, היא אומרת לי המחשבה הזאת, ״את כנראה לא מבינה... אבל את כבר לא תהיי מראיינת מפורסמת. לא-לא״, היא מרימה את האצבע המורה ומניעה אותה ימינה ושמאלה. ״כנראה גם לא מראיינת בכלל״.

וככה כשאני עוד בשוק, מנסה לעכל את הידיעה המרעישה (שכנראה הייתי צריכה לעלות עליה לפני שנה. שנתיים. עשר שנים - בדיוק כשסגרתי את הדלתות האלה במח) היא מנצלת את המומנטום ומוסיפה: ״גם כנראה לא תהיי איזו מדענית מהממת וצעירה שכבשה את העולם עם המצאה שתציל מיליוני אנשים בעולם. וכנראה גם לא סטארטפיסטית שתעשה אקזיט בגיל 30״.

אם אלך שניה לבנק הדימויים שלי, יכולה לדמות את הרגע הזה לטיל שנופל ליד הבית שלך (הכי שומרת בזכרון כל מה שמפחיד סלש מזעזע סלש טראומתי) - אזעקה. שריקה. נפילה. הבית רועד. בדיקת נזקים.

מתיישבת על הספה. לא מדליקה סיגריה. הכי רוצה. בוהה.  רגע שקט ואז האוטוסטרדה. היא חוזרת לפעילות. במלוא המרץ. עשרות מחשבות רצות. מה רצות? עפות... מחפשות את האחראי על המחדל הזה. איך זה קרה? איך הגעתי לגיל 42 פלוס פלוס פלוס, ולא הספקתי לעשות את כל מה שתכננתי לעשות?! מה תקע אותי בתחושה הפתטית הזאת שיש לי עוד מלא זמן לעשות הכל?!

ספרים היו במשך כל חיי האש שהציתה בי עולם שלם של דמיון. מילים כתובות נכנסו לראשי והפכו לתמונות וציורים ומראות שהעשירו את עולמי.

גיל 10. אני יושבת על הספרייה הגדולה האדומה בחדר העבודה, מעתיקה לתוך מחברת קטעים מספר שמאוד אהבתי. אמא שלי מגהצת מאחורי, אבא שלי חולף לרגע על פני, מסתכל עלי ואומר: ״יום אחד את תהיי סופרת גדולה״. אני מסתכלת עליו, צורבת את הרגע הזה במוחי, מה שהופך לזכרון מאוד משמעותי עבורי בחיי, ויודעת שיום אחד אכתוב ספר (בע״ה כמובן).

בגיל 10 בטח האמנתי, ביני לביני, שעד גיל 25-26 (שנראה אז גיל מופלג) אקיים את ההבטחה הזאת. אח״כ זה קצת התעכב. ואז עוד התעכב.

״הבטחת שתכתבי ספר״, המחשבה חוזרת לנקר במח במלוא כוחה. מכווצת לי את הבטן, מעלה את דופק הלב. יש לי גם קצת בחילה... ״נשימות. עכשיו נשימות״, המחשבה מתחלפת. עכשיו היא נזכרה לדאוג לי. קודם לקרוע אותי ואח״כ לתקן אותי. הנשימות עובדות.

שוב שקט. נזכרת במשפט של גתה שחבר שלח לי בהקשר אחר לגמרי: "כל מה שאתה יכול לעשות, או לחלום שאתה יכול – התחל אותו. בהעזה יש גאוניות, עוצמה וקסם. התחל עכשיו״.

לאלוקים יש דרכים לסדר את הדברים, אני חושבת לעצמי.

אז יאללה מתחילים?