חשבתי הרבה באיזו דרך לפתוח את הדברים שלי, האם לדבר על מונופול הדתי ששורר בעיר הזאת ונותן לעצמו את הזכות להתנהג בדרך בה הוא מתנהג כלפי קהילה שלמה? או שאולי עדיף לדבר על זה שהגופים שאמורים לאפשר את הזכות שלי לצאת, להפגין ולמחות על המצב הזה שהקהילה שלי, המשפחה השנייה שלי, נמצאת בו? על חוסר התקציבים? על חוסר התמיכה?

נוי אלימלך - תצעד ותמחה על הזכויות שלה

setImageBanner('4a720eb2-659f-4f09-a516-5073f1fe057a','/dyncontent/2019/11/19/9adac678-7cd6-4dce-9ea5-1aa3ecc2a092.jpg',9488,'',510,80);

חשוב לי לציין, לא באתי להתמסכן. לא באתי לדבר ולהגיד כמה החיים שלי נוראיים, כמה אף אחד לא מקבל אותי וכמה אני זקוקה לסביבה תומכת שתעזור לי להתמודד עם "המחלה" הנוראית הזאת, היום דווקא ראיתי מישהו שתיאר את זה בצורה 'נפלאה' – "אתם זרע השטן, ולא האלוהים. כי אלוהים לא ייצור תועבות שכאלה".

את הסביבה הזאת, התומכת והמכילה, הייתה לי גם בעיר שגרתי בה לפני שעברתי ללמוד בבאר שבע, ויש לי אותה גם כאן. מדובר בעשרות אנשים כמוני כמוכם, אנשים שמילאו את החובות שלהם כלפי המדינה, אנשים שהחליטו לעבור ל"שלב האקדמיה" בחייהם ולרכוש השכלה גבוהה, באנשים שיצא לי לפגוש במקום העבודה שלי ובסתם אנשים שאפילו פגשתי בפאב. אף אחד מאתנו לא שונה ממכם, אף אחד מאתנו גם לא דומה לכם. עצם השימוש בקטגוריות "אנחנו" ו"אתם" מוכיח שיש פה בעיה, שיש פה דיסהרמוניה מזעזעת, מהצורמות במיוחד.

אני לא מצפה שאחרי הדברים האלה כולם יהיו חברים של כולם והכל יהיה בסדר. מותר לא להתחבר לאנשים, אבל על סמך משהו כל כך שולי כמו נטייה מינית? כל התגובות האלו שראיתי לאחרונה על זה שגברים הומוסקסואלים רצים ברחובות עם חוטיני ולמה הילדים שלכם צריכים לראות את זה? ויש הרבה מעבר לכך.

הסטיגמה שיש על מצעדי גאווה היא סטיגמה כל כך שלילית. אני מסכימה שבמידה מסוימת המצעד בתל אביב הוא פרובוקטיבי, אבל הוא עדיין מצעד מחאתי. הוא בא להוכיח נקודה חשובה – הקהילה "הגאה" לא שונה מהקהילה "הסטרייטית" בשום צורה שהיא.

למצעד הגאווה שחלקכם מתנגדים לו בטענות שונות, המצעד שעומד להתקיים הוא מצעד עם אופי מחאתי, מצעד שבא לדרוש את הזכויות שמגיעות לנו בגלל שאנחנו אזרחים במדינה הזאת, בגלל שכמו שהמדינה הזאת היא של כל שאר האזרחים, ככה היא גם שלי, ושלנו.

אני אצעד במצעד הזה, בבגדים, ואמחה. אמחה על זה שיש דברים שפשוט נשללים ממני כי אני לא מתאימה לדת ששולטת לי במדינה, ושלא תתבלבלו, אני מאמינה. מאמינה ולא חושבת שהאדם שאני בוחרת להעביר איתו את חיי אמור להשפיע בצורה כלשהיא על שום דבר. אני אמחה על חוסר התקציבים שהקהילה שלי לא מקבלת. אותה קהילה שמנהלת מלחמות על כל שקל שהיא כן מקבלת באותו תקציב. אני אמחה על הזכות שלי, ושל המשפחה השנייה שלי, להרגיש בטוחים כשאנחנו מסתובבים ברחובות, אני אמחה על הזכות שלי להיות שווה לכולם. כי הנטייה המינית שלי לא אמורה להוות בסיס כלשהוא לאי שוויון.

אני והמשפחה השנייה שלי לא רוצים יותר מדי, רק שיכירו בנו, שיתנו לנו את הזכויות המגיעות לנו שנוכל להתחתן ולנהל זוגיות במדינת ישראל. קהילת הלהט"ב היא חלק מהחברה הגדולה, חלק ממי שחי כאן ולכן הדרישות שלנו לא בשמיים – אנחנו רוצים, וצריכים זכויות.

בגלל זה, בחמישי הקרוב כולנו צועדים, כדי להשמיע את הקול שדורש את מה שמגיע לנו, ונמשיך לעשות זאת עד שנקבל את מה שמגיע לנו.

מצעד הגאווה באשדוד לפני שנתיים. צילום: עופר אשטיקר

הקהילה הגאה בבאר שבע חיה וקיימת, היא חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו. את המילים שנכתבו ניתן לראות כביטוי מוחלט לתחושה הבאה ממעמקי הקהילה הגאה, קהילה שסובלת במשך שנים מהדרה ומדיכוי, קהילה שכל חייה אמרו לה שהיא פשע ותועבה, קהילה שאינה שונה מאיתנו, אלא בדבר אחד קטן שאינו באמת עניינו של אף אחד מלבד עצמם.

בחמישי הקרוב יתקיים לראשונה מצעד הגאווה בעיר באר שבע. זהו מצעד שמהווה מחאה ולא פרובוקציה, מצעד של זכויות ושלום ולא של מלחמה, מצעד שישים את כל הקלפים על השולחן ויחשוף את באר שבע לקהילה שאינה שונה מאף אחד אחר, והיא כאן כדי להישאר.

בואו לצעוד עם חברי הקהילה הגאה ולהביע תמיכה וסולידריות!

יום חמישי, ה-14 ביולי, השעה: 18:00.

יציאה מחניון ויטמן ליד קניון הנגב.

בואו בהמוניכם!