תמונה ראשית

כוחו של הרגל?

$(function(){setImageBanner('7560300e-7804-4f4a-97d5-5c505e6b02d0','/dyncontent/2022/1/19/c3342962-c532-4934-8804-25c7555953a1.jpg',14070,'כללית 122 אייטם',525,78,false,33873,'Image','');})

אולי אי אפשר לשנות את העבר, אבל אפשר לשנות את הפרשנות. להסתכל על הדברים שקרו בעבר ולהבין שככה הם היו צריכים לקרות

אוקי, זה רשמי. בעוד שבוע מהיום תתחלף לה שנה. מה שגורם לי להחליף את המחשבות שלי מהסייל בזארה למחשבות קצת יותר משמעותיות על עבר, הווה ומה יקרה עם העתיד הקרב ובא עלינו לטובה?

צילום: אלרן רוזנטל
2022, האם את באמת תביאי איתך את השינוי הגדול? את תהיי טובה עבורנו? או שגם כמו 2021 נבוא אליך עם ים של ציפיות ונקבל רק טפטופים קלים של קבלות?

תמיד לפני התחלות חדשות באים עם הציפיות. בתחילת קשר, בראיון עבודה ועם הדוגמא הכי טובה לזה הוא היום הראשון של בית-הספר.

לילה לפני לא מצליחים להירדם מהתרגשות, ובנסתרות ליבנו אנחנו מסכמים בנינו לבין עצמנו "השנה אני אהיה הכי טוב! לא טוב, מצטיין!". ובאמת בימים הראשונים מקפידים על מקלחת כל בוקר, הגעה בזמן ועל כותרות ראשית בארבעה צבעים שונים. אבל אז משהו קורה אחרי שבועיים, שלושה, חודש.. פתאום אתה מגיע עם הפיג'מה לכיתה, באיחור קל כי מה דחוף השעתיים הראשונות, ויש לך מחברת אחת שכוללת בתוכה שיעורי מתמטיקה, תנ"ך וספרות מורחבת.


איך שהוא ההסכם שסיכמת עם עצמך בלילה ההוא לפני לא כל כך הרבה זמן נשכח כלא היה, ואז נדבקת הסטיגמה "אין מה לעשות, כזאת אני.."

איכשהו, רגע לפני תחילת שנה חדשה אני מוצאת את עצמי פתאום בנקודה דומה. באתי ל2021 חזקה, אמיצה ושאפתנית ברצון אחד גדול להשאיר את האמונה הזאת שנתפסה לה במהלך השנים של "אין מה לעשות, כזאת אני" ולהוכיח לעצמי שאין מה לעשות, זאת ממש לא אני. ולשנות הרגלים, להשאיר את האכזבות, הפגיעות והחששות של מצבור השנים ובמיוחד של 2020 מאחור.

אבל כשאני יושבת לכתוב את הבלוג הזה ואני מריצה לי את השנה הנוכחית שכמעט מסתיימת לה בראש, לא יכולתי להפסיק לחשוב בכנות, האם באמת השתנה משהו? עמדתי בהסכם? ובכן.. כן.

האם עמדתי בו בהצטיינות? התשובה היא לא.
כן עדיין יש לי את ההרגל המגונה לוותר לעצמי. אין לי השראה לא כותבת, עייפה לא קמה, אין לי חשק מוותרת. אומנם זה הרגל מבאס, אבל אני מתנחמת בזה שאני לא היחידה שככה, שזה גם הרגל לא טוב.. ואז עלתה בי המחשבה שכנראה לא משנה עד כמה נרחיק ונברח או נדפדף ונשכח, האם אנחנו באמת יכולים להימלט מהעבר שלנו? מההרגלים שאספנו עם השנים? או שפשוט נסכם את זה במשפט "זה אני, זה האופי שלי".. אז כן, אופי זה משהו שנבנה עם המון שנים של הרגלים, של חוויות עבר, של תרבות וחינוך שאליהם גדלנו. אבל כמו שאספנו עד עכשיו את כל אלה, אלה שהרכיבו לנו את האופי שאנחנו אומרים שהוא שלנו, זה שאנחנו איתו היום, למה שלא נוכל לאסוף לעצמנו הרגלים אחרים טובים יותר? כמו להילחם על עצמנו ועבורנו כי מי יעשה את זה במקומנו?, לא לוותר לעצמנו ויחד עם זאת לדעת מתי לשחרר, לישון טוב, לאכול טוב, להקיף את עצמנו בסביבה טובה.. כי זה בסה"כ אוסף של הרגלים. ועם כמה שכוחו של הרגל הוא תוצאה, אפשר לשנות את המשוואה ולקבל תוצאה אחרת. זה לוקח זמן, וזה לא דבר פשוט, אבל זה אפשרי.

שניה הדר

אז ככה ממש לפני שנגמרת לה עוד שנה, עלתה בי ההבנה המפתח לשינוי וליציאה שלי מהרגלי העבר נמצא אצלי, בידיים שלי. אני יכולה להיכנס לעוד שנה חדשה וקול קטן בראש שלי לא יפסיק להזכיר לי את טעויות העבר, את הפחדים והספקות, ההרגלים והאמונות המגבילות. או שאני יכולה פשוט להיכנס, להמשיך ללכת במסלול שהחיים ואלוהים תכננו עבורי ולגלות בעצמי, למה אני באמת מסוגלת.


עם אמונה בעצמי, עם הרצון לשפר, הרצון ללמוד ועם המון אהבה ותקווה מתוקה בלב...
אנחנו יותר טובים מזה.
ממני אליכם עם אהבה גדולה -
שניה.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){setImageBanner('433450fa-cc5f-4d43-9391-ebad3dd1513c','/dyncontent/2022/1/23/a299a39c-d12b-4fbd-8697-f0e383464c1e.jpg',14095,'קותאי 122 אייטם',525,78,false,33875,'Image','');})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה