ניני אלבז

זו כבר אינה שאלה. הורה יקר, אם הגעת עד לכאן אני מזמינה אותך לשניה אחת לעצום את העיניים... לקחת נשימה עמוקה... לדמיין את הרגע בו אתה מגלה שהבן שלך הוא ילד מוחרם... את ההרגשה שעוברת לך בגוף... דמיין את הרגע בו אתה פוגש בעיניים הכואבות, המושפלות של בנך.

את חוסר האונים. של שניכם ... ועכשיו אני מזמינה אותך לפקוח את עינייך להסתכל פנימה לתוך ליבך ולשאול : ״האם אני יודע / חושד שיש ילד כזה בסביבתי / בסביבת הילד שלי???״.

נכון, האחריות לזהות ולטפל בילד מוחרם היא של המערכת, וגם של החברים וגם של ההורים (שמהם הילד בדר"כ עושה מאמצים אדירים להסתיר) אבל לא רק... ציקצוקי הלשון על הילדים של היום לא מורידים כהוא זה מהאחריות ההורית שלנו. לילדים שלנו יש ביד מכשיר עוצמתי, שנותן ידע וגם פוגע. תיאום ציפיות והסבר על הנייד לפני רכישתו הוא חלק מהחוזה הגלוי ביננו לבין הילדים שלנו.

ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('dd0f4009-1b75-4bac-9a98-2b83897c922f','/dyncontent/2019/9/10/ff59fdc7-8cc3-4828-b0ce-3575bc9d0feb.jpg',9030,'',510,80,true);},15],[function() {setImageBanner('dd0f4009-1b75-4bac-9a98-2b83897c922f','/dyncontent/2019/9/11/45246763-6774-44b3-9174-29459cab723d.jpg',9000,'',510,80,true);},15]]);

להיכנס לקבוצות הווטסאפ של הילד שלי אינו פגיעה בפרטיות אלא פיקוח!!! (בטח עם הילדים הקטנים) לזהות שיח מסוכן פוגע, מחרים. ולדבר.

והגדת לבנך!!! היום בערב תיקח את בנך את בתך את ילדייך (תלוי גיל כמובן) הושב אותם לצידך מול מסך הטלוויזיה ויחד תצפו בחדשות. ידע הוא כוח. ותפקידנו ההורי הוא לחזק את יסודות כישורי החיים שלהם. ידע של הבנת סיטואציה.

ידע להבדיל בין טוב לרע... להבין ולהיות מודע ומוכן לכוחו והשפעתו של לחץ סביבתי, חברתי, ומותאם גיל כמובן. לשאול שאלות קשות ״מהי בריונות? מהי בריונות ברשת? נתקלת בסביבתך בילד מוחרם?״ להיות מוכן לשאלה חוזרת - ״אז מה? אף אחד לא סובל אותו. כולםםםם מחרימים. מה אתה רוצה ממני?.

אני רוצה להיות כמו כולם. להיות רק עם החברים שלי!!!״ ותפקידך, לפתוח שיח, להיות בהקשבה חלק מהדילמה של הילד. כהורה - האם אתה עצמך, חווית חרם בילדותך? האם היית מהילדים המציקים? מה הרגשת אז? מה אתה מרגיש היום? - שתף את הילדים שלך.

התגובה של ההורה לאירועים בחדשות בכלל, ולחיים בפרט מלמדת את הילדים. המון. לדבר, לשתף להגיב ולהביע דעה נחרצת . לפעמים גם כשמהבהבים בנו אורות אדומים על ילד מוחרם ,אנחנו מעלימים עין, איננו נוקטים יוזמת מנע.

לפעמים במודע או שלא אנחנו משתפים פעולה עם הילדים המחרימים (מאפשרים לילד לא להזמין למסיבת יומולדת כיתתית ילד שאנחנו יודעים / חושדים שהוא מוחרם) היום יותר מתמיד. הורים שימו לב!!! MODELING זה כל הסיפור. ללמד ילד חמלה, אמפטיה, ראיית האחר, קבלת השונה זה לא במילים אלא בעשיה ודוגמא אישית. הילדים שלנו מקשיבים לשיח אקראי שלנו, צופים בהתנהגות שלנו, לומדים אותה, ומחקים אותה.

הילדים שלנו לומדים תנך, אנגלית ומתמטיקה. מקצועות ליבה קוראים להם. אך האם הם יודעים להקשיב ללב שלהם? ללב האחר שעומד מולם? לראות את הפחד והעלבון בעיניו? האם הם יודעים מהי חברות? מהי אהבה? האם הם מוכנים לחיים? האם הם יודעים למי לפנות בשעת צרה? שיתוף התייעצות ובקשת עזרה מתחילים בבית פנימה מגיל לידה.

עם יד על הלב - האם אני ההורה יכול לשבת עם הילד שלי לשיח פתוח רגע לפני ש....? להיות בהקשבה ללא שיפוטיות, לדבר איתו על משמעותו של חרם ,מהי התאבדות ומהו אובדן חיים? סמכות היא מישהו לסמוך עליו לא מישהו לפחד ממנו.

בכל שלב של השיח המסר לילד יהיה: ״אני כאן בשבילך, אני האדם עליו אתה יכול לסמוך, לשתף, גם כשקשה לך. אני כאן בשבילך בכל מקרה בכל מצב. אני אוהב אותך ❤״ שאלה למחשבה? מה משותף לילדה שנאנסה במשך ארבעה ימים ולילד שחווה חרם? - האם אתה האדם אליו הילד שלך יפנה בעת צרה ??? יחד עוצרים את החרם .

מאת: ניני אלבז מאמנת אישית משפחתית וזוגית ומנחת קבוצות הורים.