אישה ח(ר)סינה

לפני שבעה חודשים החלטה  סימונה להוסיף את השם שירה לשמה המקורי,  בעצת הרב ואמה שביקשה לפני מותה, אבל עדיין  היא עצמה לא התרגלה לשינוי. גם הסביבה לא בדיוק זוכרת איך לקרוא לה "השם שלי הוא על שמו של אחי שנפטר בהיותו צעיר ואמרו לי שזה לא בריא לקרוא למישהו על שם מי שנפטר" סיפרה לי בפגישה "אז הוספתי. משתדלת שיקראו לי בשם הזה, למרות שעדיין אנשים קוראים לי שירה ואני לפעמים שוכחת לסובב את הראש".

איך את משדרת כזה חוזק לעולם ?

"עם כל מה שעברתי בחיים אני תמיד משדרת עוצמה וחוזק ומי שרואה אותי אומר זו וונדר וומן, אבל יש בי המון אמונה. אני אדם מאמין  אלוהים מעמיד בניסיון את מי שיכול לעמוד בניסיונות."

בשנת 2006 כל המדינה הלכה שבי אחרי משפחת בן אולד מבאר שבע שחשפה את הסיפור של אגם, אז פעוטה יפהפייה, היום כבר בת 16, שהייתה זקוקה להשתלת שישה איברים בגופה הזעיר. אחרי שנה וחודש מיום שנולדה, לאחר סיום מרתון ניתוחים שצלח, שבו הצליחה לבסוף  לאכול מזון שלא דרך עירוי לווריד. סימונה ובעלה תומר היו שיחת כל בית בישראל במאבק המופלא שבהם ביחד ואין מי שלא התאהב באבא ואמם בתם שעושים הכל למען בתם.

אבל אז  תומר היה נוכח, איתה ולצידה ברגעים הקשים וברגעי האושר. הם חלקו הכל יחד והביאו לעולם עוד ילדה לחיים "יום אחד בבוקר, בעלי לקח את הילדים לבית ספר ולגן ונעלם" משתפת באותו יום ארור "לא השאיר הודעה, מכתב כלום, לא ענה לטלפונים עד שהודיעו לי שהוא מת".

מה היה שבוע לפני המקרה הקשה?

"היה שבוע שבו היה קצת בלחץ כלכלי, אבל לא משהו ששיתף. הוא היה אדם חזק ועברנו יחד הרבה טלטלות בכל מה שקשור לאגם והוא היה תמיד איש שמח. ביום אחד אין בעל ואין אבא. אנשים חיפשו אותו כי הוא לא ענה לטלפונים, עד שצלצלו מהמשטרה ואמרו לי שמצאו אותו מת"

מה חשבת באותם ימים הקשים?

"חיפשתי תשובות להרבה שאלות שנותרו פתוחות עד היום. הוא אהב את החיים, היה  אדם שמח, שמאוד אהב את הילדים. ריחפתי בשמים, איך בכלל מתחילים, איך מתמודדים, פחדתי לישון לבד, פחדתי להתמודד עם החיים לבד... מגיל  16 אנחנו יחד זה הגבר היחיד שהכרתי ואז פתאום לבד.  שלוש בנות  כשהקטנה הייתה בת שנתיים וחצי."

איך קמים ומבינים שחייבים לחיות בשביל עצמך ובשביל הבנות?

"משדרים עסקים כרגיל בשביל הילדים שהכל בסדר. לקחתי את הבנות לטיפול ולעצמי לא היה לי זמן. רק בשנה האחרונה מצאתי זמן וכוחות להבין מה עברתי. עבדתי כל הזמן על אוטומט, צריכה לדאוג לבנות כי היו להן הרבה כעסים וגם לי היו, אבל על מי אכעס? היו לי התמודדויות משפטית עם כל מיני תביעות שיש אנשים שלא המתינו שהגופה תתקרר וכבר עיקלו דברים, שלחו נושים והתמודדויות מול רשויות המס והכל לבד. להתחיל ללמוד לחיות עם משכורת אחת של מורה ולהבין שלא אהיה באותה רמת חיים. גם לא רציתי להחסיר כלום מהבנות. למדתי לנהל כלכלית את הבית כי זה היה התפקיד של תומר".

עד שיום אחד הבנת שזו רק את יכולה לגרום לחיים ולבנות לחייך מחדש.

"בשלושה חודשים הראשונים לאחר מותו הייתי בדיכאון, רזיתי המון, לא תפקדתי, על אוטומט,  אבל פעם אחת קמתי ואמרתי לעצמי יש לך פה אחריות, שלוש בנות שצריכות לראות מודל ועשיתי סוויץ' בראש. אמרתי שאני קמה, חיה ובוחרת בחיים ולהיות בשמחה כי זה גם תומר היה רוצה. פתחתי קבוצת וואטסאפ "באתי לעזרה" והכנסת את כל החברות שלי שם. כל פעם שרשמתי שקשה לי או עצוב, תמיד חברה הייתה באה לקפה או הלכנו לסרט. הן והמשפחה שלי היו לצידי מאז ועד היום".

ואז באה טלטלה מחודשת לא צפויה. שנה וחצי לאחר מות תומר, הרגישה סימונה כאבים בשד ולא התייחסה אליהם ברצינות "אני בן אדם שלא הולכת לרופאים, סחבתי כאבים המון זמן וחשבתי שזה קשור לספורט" נזכרת "עד שהלכתי לרופאה ובבדיקה הפנו לממוגרפיה עד שזיהו שיש לי סרטן השד . לא חשבתי שיגידו שיש לי סרטן.  כשהרופאה סיפרה לי אני זוכרת רק שבכיתי ולא מה אמרו בשיחה. בראש שלי היו רק סרטים שעפו לי וזה שלבנות אין אבא וזהו גם אני מתה. איך אני מספרת לבנות, איך מתמודדת עם זה".

מאותה פגישה מבהילה, הלכה קודם סימונה לבית העלמין כדי לבכות על חלקת קברו של תומר ולהתחנן שישמור עליה "אמרתי לו תומר, תשמור עליי, התחננתי אליו כי נשארו רק הבנות ושאלוהים לא ייקח אותי" סיפרה "בבית החלטתי לא לספר לבנות עד שהכל יהיה ודאי ואצטרך להתחיל טיפולים" .

והיא ניצחה ובגדול. המסר שלה הוא פשוטו כמשמעו: " כשהבנתי אני חולה בסרטן אמרתי אני אלחם בו  ואתייחס אליו כאילו יש לי דלקת גרון. אם תתייחסי אליו כאישיו, כמשהו גדול, זה יהיה גדול ואני החלטתי שאני עובדת ולא לוקח יום מחלה, שומרת על השגרה, עבדתי  אורח חיים רגיל. בבית ספר שבו לימדתי התלמידים שמלמדת איתם שלא ידעו שאני חולה. הורדתי את השיער ושמתי פאה שנראית כמו השיער שהיה לי לפני. החלק של השיער הכי הכי קשה יותר אפילו מלדעת שאני חולה, שם כל הנשיות התגמדה, אבל  למדתי לאהוב את עצמי ללא שיער. תמיד הייתי מטופחת ויפה ומתוקתקת ושידרתי חיוניות ויופי, לא היו לי  אפילו בחילות אחרי הטיפולים.

אמרתי לעצמי שאני ממשיכה את החיים שלי וזה מה ואני מעבירה כיום לנשים שפונות אליי. זה אחד הדברים שנתתי לבנות שלי - עוצמה. הן ילדות  מאוד חזקות  שראו אמא לוחמת לביאה שלא מוותרת".

ואם זה לא מספיק, לפני שנתיים אמה של סימונה נפטרה ממחלת הסרטן בדיוק כשסימונה נמצאת בשלבי ההקרנות שלה "אמא שלי ויתרה על הטיפולים כי היה לה קשה ותמיד הייתה אומרת  לי 'יא ביתני אל תוותרי' דומעות עיניה "הייתי תמיד משתפת אותה ומתייעצת אחרי כל טיפול שלי, זה היה מחזק אותי, אבל היא הייתה יותר חלשה ואת הניצחון שלי אני מקדישה לה שנלחמה בו זמנית יחד איתי, אבל היא לא הצליחה לנצח".

את נראית מדהים - הצלחת להתאהב מאז שתומר נפטר?

"היו לי שתי מערכות יחסים רציניות, האחת הסתיימה רק לאחרונה. לא חשבתי שאוכל עוד פעם להתאהב כי אהבתי את תומר מאז גיל  16, אבל הלב יודע להחלים והכמיהה לזוגיות או חברות טובה תמיד קיימת. צריך לדעת להתאהב בבן אדם הנכון ולא כל אחד הוא הנכון. נורא קשה למלא חלל של אבא שנפטר היום אני על תקן אמא ואבא, יודעת לתקן ולסדר, אין לי ברירה אני חייבת לתפעל".

השנה החלה סימונה להגשים חלום וללמוד משפטים "אני וונדר ווומן" מודה על עצמה" בחמש שנים הספקתי לסיים קורס מנהלים של בתי ספר  מטעם מכון " אבני ראשה"  באוניברסיטת בן גוריון, משהו שרציתי ללמוד עוד שתומר היה בחיים וחבל שהוא לא יודע שסיימתי בהצלחה" גאה לספר " התחלתי גם ללמוד משפטים כי זה עושה לי טוב. עצוב רק שתומר לא היה בהרבה נקודות חשובות בחיים ומוצאת את עצמי בוכה ברגעי אושר כמו שהקטנה עלתה לכיתה א' ואבא לא יכול להיות איתה או שסהר הגדולה התגייסת ואגם  חגגה בת מצווה, עמדתי באולם לבד. ועכשיו סהר סיימה קורס חובשות והיא מקבלת מצטיינת נשיא ביום העצמאות שזו גאווה לכל הורה. בטוח  שהוא רואה מלמעלה וגאה בבנותיו שגדלו לתפארת מדינת ישראל, ילדות טובות עם ערכים ואכפתיות זו לזו".

ומה תומר היה רוצה שתהיי?

"שלא אהיה עצובה, שתהיה לי זוגיות טובה, שאמשיך  הלאה, שהחיים שלי לא יעצרו כי התאלמנתי בגיל צעיר.  אחרי 22 שנה יחד קשה  להתרגל ללבד. אין לי ממי לבקש שיקנה לחם כשהוא בדרך הביתה או לכעוס עליו שלא הוריד את הזבל, אבל מתרגלים להיות לבד ולחיות לצד האבל." 

המסר שלה לנשים שעוברות משבר בחיים הוא לא לאבד את האמונה, להיות חזקות ולמצוא את הכוחות שבהן ותמיד להביט הלאה, להציב מטרות, גם אם הן קטנות ולהגשים אותן אט אט.