צל"ש השבוע: שלי מרגי ועקנין

תושבי באר שבע והסביבה ידועים בעשייה החברתית המאפיינת אותם, והפעם אנחנו רוצים לפרגן להם. מידי שבוע נחלק את 'צל"ש השבוע' לתושבים שראויים לפרגון על עשייה חברתית מבורכת למען האחר. השבוע נפרגן לשלי מרגי ועקנין. היא נשואה ואימא לארבעה ילדים. היא נולדה וגדלה בשכונה ו' וכיום היא מתגוררת עם משפחתה בשכונה ד'. שלי עוסקת בהתנדבות ועשייה קהילתית שנים רבות כשהיא מתנדבת כליצנית רפואית בבית החולים סורוקה ותורמת מזון למשפחות מעוטי יכולת.

כבר 12 שנה שלי מתמודדת עם המציאות בעזרת החיוך שלה, היא מגיעה לבית חולים סורוקה כליצנית רפואית מתוך מטרה להעלות ולפזר חיוכים בקרב מטופלים ובני משפחותיהם. לאחרונה, החלה להגיע לבית החולים יחד עם ביתה הגדולה כשהן משמחות את המטופלים יחד. "הצוות הרפואי בבית החולים עובד קשה מאוד ואין לו את היכולת להיות עם כל מאושפז מסביב לשעון. הליצן הרפואי שם כדי להתמקד באדם עצמו ולכן כל ביקור חשוב ביותר. אנחנו מסיחים את דעתו של המטופל והמשפחה מהמצב הקשה ועושים להם שמח", מספרת לנו שלי.

למה החלטת להיות ליצנית רפואית?

"אני הולכת במסדרונות בית החולים וכל מי שאני פוגשת או עובר לצידי מחייך, האף האדום עושה את עבודתו נאמנה. בחרתי להיות ליצנית רפואית כי מהפעם הראשונה שראיתי את השפעת החיוך של ליצן הרפואי על החולה והמשפחה התרגשתי, כי יש תוצאות וזה עוזר להם... אני לא יכולה לשנות את המציאות של המטופל או משפחתו אבל אני מנסה להראות שאפשר להסתכל על המצב מזווית חדשה, שאפשר לשמור על אופטימיות ותקווה. כשאני חוזרת למחלקות בבית החולים ומטופלים זוכרים אותי ורצים אליי בחיבוקים או שילדים שבהתחלה לא הסכימו שאכנס אליהם, בפעם השנייה שאני באה כן מרגישים חיבור, אלו תחושות מדהימות וזה משמח אותי".

יש גם קשיים שמלווים אותך?

"להיות ליצן רפואי זו עבודה קשה מבחינה נפשית, אנחנו רואים מצבים לא קלים... בית החולים הוא מקום של עצב ושמחה הקשורים זה בזה. אני תמיד משתדלת להביא את האופטימיות והשמחה למקום שבו האנרגיה קשה. במהלך פגישות עם המשפחה והמטופלים אנחנו נחשפים לסיפורים לא פשוטים המקשים מאוד להמשיך בפעילות הליצנית, אך אני מקשיבה ומשתתפת במצוקות ומתאמצת לעשות ניתוק נפשי ולהמשיך לשמוח ולשמח. ברגע שאני נכנסת לדמות עם האף האדום אני נהפכת בן רגע לליצנית עליזה ושמחה".

איך זה בשבילך להתנדב יחד עם הבת שלך? חשוב לך להנחיל לילדים שלך את ערכי העזרה לזולת והנתינה?

יש פה חשיבות ערכית להנחיל לילדים, להוות דוגמא אישית ולהיות מודל לחיקוי עבורם. לכן חשוב לי שביתי, שילת בת ה-13, תצטרף אליי. ההתנדבות המשותפת שלנו מלמדת על שותפות, על עשייה יחד, ומפתחת אצלה את המודעות הסביבתית לזולת ולהבין שלתת זה בעצם לקבל. הרבה פעמים בבתי ספר מסתכלים על הציונים של ילדים אבל חשוב לפרגן להם גם על מעשה טוב עבור האחר. שיתוף הפעולה עם ילדתי מחזק את הקשר בנינו וזה זמן איכות נפלא, החוויה המשותפת מעניקה לה זיכרונות טובים ומחזקת ערכים כמו נתינה, אכפתיות וערבות הדדית".

 -

"חוק חיוך חובה"

במקביל לגידול הילדים והליצנות הרפואית, שלי גם תורמת לקהילה בפעילויות שונות כמו הכוונה בנושא דיור ציבורי למשפחות שגורלם לא שפר עליהם. "אלו משפחות שצריכות להתמודד לא רק עם הקושי הנפשי הכלכלי והפיזי, אלא גם עם מערכות בירוקרטיה מתישות. אני במקביל נאבקת בעצמי למציאת פתרון דיור למשפחתי ופועלת במישור החברתי כדי לשפר את המציאות של כולנו", מסבירה שלי. ב-2014 היא הובילה את קבוצת המאבק למען דיור ציבורי בבאר שבע. "לכל אדם בישראל יש את הזכות לבית ולקורת גג, גם למעוטי יכולת ולשכבות המוחלשות הממשלה צריכה לדאוג".      

גם במציאות היומיומית הקשה, שלי לא מוותרת על החיוך והתקווה. היא עושה הכל בהתנדבות מלאה מתוך ערכים של נתינה ואופטימיות עליהם גדלה. "יש לי את הזכות לשמח, להיות ילדה לנצח בדמות הליצנית. הייתי רוצה שיהיו יותר ליצנים רפואיים עם אף אדום מפוזרים ומסתובבים בבתי חולים, בבתי אבות... ההומור הוא כוח מרפא אשר עוצר לרגע את המחשבות של אותו חולה ואת תחושת החרדה והדאגה של המשפחה. אצלי זה תמיד חוק חיוך חובה", משתפת שלי.

מה החשיבות בעינייך של עשייה חברתית ונתינה לאחר?

"חשוב בעיני לא לשפוט את החלש כי כולם בחיים עוברים מערבולות, גם אני הייתי שם ועדיין נמצאת בתקופה לא פשוטה ובכל זאת העשייה החברתית שלי הביאה אותי למקום אחר בחיים. חשוב מאוד להיות שם עבור מי שזקוק לנו. האדם שמפיק את התועלת הרבה יותר מהנתינה אינו המקבל אלא הנותן. יש המון תושבים בעיר שמסייעים לי בתרומות ונותנים לי את היכולת לסייע, ללא עזרת הציבור ושיתוף הפעולה של כולם לא הייתי מצליחה לתת למענה זה לעשות שינוי משמעותי אצל מישהו אחר, לתת לו רגע של אופטימיות ותקווה ושמחה וזה הכי חשוב בעולם. מבחינתי אם מחייכים לעולם הוא יחייך אלינו בחזרה".