סיפורה המיוחד של איבי ויינברגר ז"ל ניצולת השואה

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('7a061229-5885-4655-968c-16647e5e1a5f','/dyncontent/2021/9/15/d4fa5af6-dc61-4a19-94cd-0f7104c414a7.jpg',13461,'',525,78,true,33743);},7],[function() {setImageBanner('7a061229-5885-4655-968c-16647e5e1a5f','/dyncontent/2021/9/12/3720aa90-502e-4743-af3f-2f17912bc41b.jpg',13433,'',525,78,true,33743);},7],[function() {setImageBanner('7a061229-5885-4655-968c-16647e5e1a5f','/dyncontent/2021/9/15/68725b95-83f3-4a2f-9f88-56683a81f4b7.jpg',13448,'',525,78,true,33743);},7]]);})

"אי אפשר לשכוח, בגלל זה אני כותבת, כדי שהנכדים שלי לא ישכחו אף פעם את מה שקרה לסבתא שלהם". אלו דבריה של איבי ויינברגר ז"ל, ניצולת שואה תושבת באר שבע שנפטרה השבוע, בשבוע יום הזיכרון לשואה.

"חשוב לי לתעד את סיפור חיי בשביל בני משפחתי, בשביל נכדיי היקרים. הם ליוו אותי ביום בזיכרון לשואה ולגבורה וראו את הכאב שלי, הם ראו שאני כל הזמן בוכה. אני רוצה לספר את מה שהיה. קשה לי, אבל אני רוצה שיישאר משהו לנכדים, כדי שיוכלו לקרוא שוב ושוב, ולזכור". אלו הן מילותיה של איבי ויינברגר, ניצולת שואה תושבת באר שבע שנפטרה השבוע בגיל 92. איבי סיפרה את סיפורה המרגש כחלק מפרויקט של עמותת עמך, כדי שכולנו נוכל לזכור אותה ואת כל ניצולי השואה האחרים.

איבי ז"ל עם שני בניה אברהם ויהודה. צילום פרטי

זיכרונות מהמחנות

איבי ויינברגר נולדה בשנת 1923 בטרנסילבניה שברומניה להורים שמעון ווילהימינה. יש לה שני ילדים, אברהם ויהודה, שבעה נכדים ושישה נינים. היא הייתה הבת השלישית מבין חמישה, והם כולם חיו בעיירה 'היפ' ברומניה. עד שנת 1942 הרומנים שלטו בעיירה אבל היחסים עימם היו טובים, כשהם אפילו למדו בבית ספר יחד איתם. יום אחד הגיעו ההונגרים והרגו את הרומנים שחיו בעיירה, לקחו ליהודים את כל הרכוש ובמזל, איבי ושני אחיה עזבו לבודפשט וניצלו. את כל מי שנשאר בעיירה לקחו לאושוויץ, "לא הספקנו להיפרד מהם אף פעם... בינתיים, ההורים שלי, בונדי, מיקלוש ואולגה אחותי, כבר נלקחו לאושויץ. בתחילה הם ביקשו שנבוא הביתה, אבל בשלב מסוים, כבר לא יכולנו. נאלצנו לענוד טלאי צהוב והגבילו אותנו במקומות אליהם יכולנו לנסוע", סיפרה איבי.

"באוקטובר 1944 ההונגרים לקחו אותנו. הם היו עם רובים והיה להם סימן על הכתף. הם אספו אותנו ולקחו אותנו ברגל, זה נקרא 'צעדת המוות'- מי שלא היה לו כוח, הרגו אותו. פחדנו, אבל לא הייתה לנו ברירה אלא להמשיך...". לאחר מכן הם הגיעו למחנה קישו פאלייה שם ריכזו אותם תחת תנאים קשים. אחרי מספר ימים לקחו אותם לליטנוורט לכיוון אוסטריה. כשהגיעו עשו להם קרחת, הם סבלו מקור ולא היו לה נעליים. "הגענו למחנה עבודה שם היינו עד סוף המלחמה, עבדנו קשה מאוד בחפירת בורות ובעבודות כפייה. התנאים היו קשים, לא רק הרעב, גם המחלות... ומי שלא יכלה לעבוד הרגו אותה", היא סיפרה. היא הצליחה להשיג מהשומרים קצת יותר אוכל ובגלל זה לדעתה הצליחה להישאר בחיים.

איבי ז"ל בצעירותה. צילום פרטי

מגיעים הביתה

באפריל 1945 הרוסים הגיעו למחנה, פתחו את השערים ושחררו אותם לחופשי. "כששוחררנו מהמחנה היינו רזות מאוד. אני שקלתי 35 ק"ג, אולי אפילו 30. לפני כן, שקלתי כמעט כפול". אחרי מספר שנים איבי התאחדה עם אדמונד, שהפך לימים לבעלה, אותו היא הכירה עוד כשהייתה נערה לפני המלחמה. אדמונד ואיבי עברו לגור יחד בעיירה איננד בגבול רומניה הונגריה שם התחתנו. בשנה הראשונה לנישואיהם נולד אברהם ואחרי 5 שנים בנם יהודה. "רצינו לעלות לישראל אבל לא נתנו לנו בהתחלה... גם אז התייחסו ליהודים אחרת. קראו לנו "ג'ודנים" והייתה אנטישמיות. כשהחלה התארגנות מטעם הג'ויינט לעלות ארצה, שמחנו שסוף סוף נגיע הביתה. עלינו ארצה בחודש יולי 1962", סיפרה איבי בשמחה.

ברגע שהגיעו ארצה רצו לשלוח את איבי, אדמונד ושני ילדיהם לדימונה, אך איבי העדיפה להגיע לבאר שבע, שם ידעה שאחותה מתגוררת עוד מקום המדינה. בהתחלה הם גרו עם אחותה, לילי, ברחוב אברהם אבינו שבשכונה ד' בעיר, ואחרי כמה שבועות קיבלו דירת עמידר בשכונה ג'. "זו הייתה דירה קטנה, הילדים ישנו בפינת אוכל. לא היה לנו קל... הילדים הלכו לבית הספר ואני הלכתי לעבודה מוקדם בבוקר". בשנותיה הראשונות בארץ עבדה איבי במסעדה באזור תעשייה ולאחר מכן עבדה במשך 25 שנים ב'מכתשים' כאחראית הקפיטריה. בעלה של איבי, אדמונד, נפטר ב-1993 ולכן רצתה לחפש במה תוכל להעביר את זמנה ולסייע לאחרים. איבי החלה להתנדב בבית החולים סורוקה בסטריליזציה לחדרי ניתוח. היא עשתה זאת במשך כ-15 שנים וקיבלה על עשייתה החברתית פרסים ואותות הערכה. בשנותיה האחרונות עברה איבי להתגורר ב"בית יונה", בית הדיור המוגן בעיר.

תמיד הייתה שם בשביל משפחתה ולמען אחרים. צילום פרטי

איבי תמיד הייתה שם בשביל משפחתה ולמען אחרים. מצבה הרפואי החל להידרדר בשנה וחצי האחרונות עד שבשבועיים האחרונים היא סבלה מחום גבוה שהוביל לקריסת מערכות. איבי הייתה בת 92 במותה. שני בניה, אברהם ויהודה, מספרים כי הם יזכרו את הבישולים שלה שילוו אותם לכל החיים. "הסופגניות שהיא הייתה עושה! היא הייתה מבשלת לנו הרבה, סופגניות, בלינצ'ס, מרק עם קניידלך בפסח... מאכלים אופייניים. נתגעגע למאכלים שלה", אומר אברהם ויינברגר, בנה של איבי. "היא הייתה אימא נהדרת. דאגה לכולם, אהבה מאוד את הנכדים שלה ופינקה אותם. עבדה כל החיים שלה וגם התנדבה וגידלה שני ילדים, תמיד רצתה שיהיה לנו טוב", משתף יהודה ויינברגר, בנה של איבי. סיפור חייה הקשה של איבי מסמל לנו את הדרך שעשו יהודים רבים עד שהצליחו להגיע ארצה. לכן, חשוב כל כך לזכור, להנציח ולשמר אותם לעד. יהיה זכרה ברוך.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){setImageBanner('08faa142-4dfb-4926-81b3-19d454ea3977','/dyncontent/2021/9/13/c597d25d-a939-4509-99dc-f9a73b3ea8c6.jpg',13441,'',525,78,false,33745);})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה