צל"ש השבוע: שיר וייסבין

$(function(){setImageBanner('2204f2ae-1538-49fe-832d-889400736b71','/dyncontent/2022/1/19/c3342962-c532-4934-8804-25c7555953a1.jpg',14070,'כללית 122 אייטם',525,78,false,33743,'Image','');})

מהרגע הראשון שהיא השתחררה, היא החליטה שהיא רוצה להיות שם למען אלו שמערכת פלטה. אלו שלפעמים נראה כי אין מי שיקשיב להם, ופעמים רבות מקוטלגים כ"בעייתיים" ושם זה נגמר. בדיוק בגלל זה, צל"ש השבוע שלנו הולך לשיר וייסבין - רכזת בפנימיית ה"עוגן הקהילתי" בבאר שבע

קרדיט - תוכן גולשים (ע'פ סעיף 27א)

כבר קרוב ל-8 שנים ששיר וייסבין היא חלק בלתי נפרד מפנימיית העוגן הקהילתי, ששכונת בשכונה יא'. הפנימייה, או כפר הנוער יותר נכון לומר, נוסד בשנת 2006 ומופעל על ידי עמותת יחדיו. אל המקום מגיעים בני נוער מתחת לגיל 18, אשר מוגדרים "נוער בסיכון". שם הם מתחלקים ל-4 בתים, 2 לבנים, ו-2 לבנות, כשבכל בית ישנם 14 נערים ונערות. 

שיר (29) הגיעה אל הפנימייה לאחר הצבא, ומאז היא שם בכל רמ"ח אבריה - "התחלתי בגיל 22, ממש כשסיימתי את הצבא. הלכתי ללמוד פסיכולוגיה ובעקבות כך הגעתי ל"עוגן". למען האמת, לפני כן לא הכרתי את המקום, אבל חיפשתי עבודה חברתית בשביל התואר. ומרגע שנכנסתי הבנתי שאני לא אצא מפה".

מה היה במקום שכל כך קסם לך?

"נכנסתי לבית של הנערות, וראיתי את הצוות ואת הבית עצמו והרגשתי שיש שם התאמה. אני עוד זוכרת שבראיון עם מנהל הפנימייה, הוא אמר לי שאני מתלהבת מידי (צוחקת)".

אמנם תחילה תופקדה שיר כמדריכת נערות במשך כ-3 שנים. עם זאת, היא מציינת כי לפני כן לא "נתקלה" באמת בנוער שמוגדר בסיכון - "לפני כן לא פגשתי מישהו באמת שהוא בסיכון נקרא לזה. ולמרות זאת, אני יכולה להעיד על עצמי שבבית ספר כן התקשיתי באופן אישי, אז יצא שברגע שישבתי איתם לשיחה הצלחתי למצוא את החיבור". 

שיר מספרת, כי בתור מדריכה מתחילה, אמנם זה לא היה פשוט להתמודד עם הנערים, אבל עם הזמן היא למדה כיצד לגשת אליהם - "בהתחלה זה היה קצת מפחיד להתמודד איתם. אבל עם הזמן אתה לומד איך להתנהל בבית שלך, כי בשבילי זה בית. ואני כל בוקר קמה בהתרגשות ענקית, כי בסופו של דבר אני רואה את ההתקדמות שלהם, ואתה רואה שהם עושים עבודה מטורפת. וזה נותן הרבה משמעות לראות שאתה עובר הרבה גם עם המדריכים וגם עם הנערים, וזה שווה המון. עם זאת, אני עוד זוכרת שבשיחות ראשונות עם הנערים והנערות, וכשמעתי מהם על הרקע שלהם, אפילו הייתה תמיהה מצידם של - "מה אני עושה פה, ולמה אני לא עובדת בחוץ".

מאיפה באה הספקנות הזאת של הנערים?

"לפעמים קשה להם להאמין שיש מישהו שדואג להם. תראה, הרבה מהם הגיעו ממקומות בהם המערכת הזניחה אותם וזרקה אותם. אבל כשיש מישהו באמת שמגיע מרצונו, אז לוקח להם זמן לסמוך עליו ולהתחבר אליו. אבל אני הגעתי לפה כל יום, גם ברגעים הקשים, והראיתי להם שאני לא נבהלת"."הראיתי להם שאפשר לסמוך עליי". קרדיט - צילום פרטי

אז אילו נערים ונערות מגיעים לכאן למעשה?

"זה מתחלק – יש נערים שמגיעים בגלל שוטטות, סמים אלכוהול, וגם נערים שמגיעים ממשפחות שקצת פחות מתפקדות. אבל בדרך כלל לכולם יש משפחות שאפשר לעבוד איתם, פשוט בבית הרבה יותר קשה להם (למשפחות) לעשות את זה. מה שכן, עם כולם ללא יוצא מהכלל אנחנו עובדים כמובן על חינוך והדרכה. חשוב ללמד אותם גבולות של מה אסור ומה מותר".

שיר מדגישה, כי התהליך שאותו עוברים הילדים, לא היה יכול לקרות ללא עזרתם של המשפחות, להם יש משקל רב בעיצוב המסלול של הנערים - "אנחנו עובדים עם ההורים בקשר יום יומי, גם על דברים שקורים בבית. ההורים הם חלק מהתהליך לגמרי, ואנחנו בקשר מאד טוב איתם, כי גם להם יש חלק בנושא. כשיש שיתוף פעולה, אז הכול יותר קל. בסופו של דבר, יש הורים שמבינים שאין להם איך לספק לילד מסגרת, אבל חשוב להם שזה יקרה והם מבינים שזה הכרחי. הם מבינים שהם הדמויות המשמעותיות, ואנחנו לא מחליפים אותם".

את רואה שיפור בחייהם של הנערים בעקבות העשייה בתוך הפנימייה?

"אני יכולה להגיד לך שהיום אחרי 8 שנים, יש לי הרבה בוגרים ובוגרות שהתגייסו, והלכו ללמוד, והם במקום טוב בחיים. מעבר לכך, אני גם רואה את היכולת שלהם להאמין עכשיו בבני אדם, ולהיפתח ולהאמין בעצמם כמובן. אתה ממש יכול לראות את השיפור עם השנים".

את מנסה להעביר לנערים קצת מנושא הנתינה לחברה?

"אני יכולה להעיד על עצמי, שאני מנסה לתרום ולהתנדב כמה שאני יכולה, כי בסופו של דבר אין לי הרבה זמן פנוי. אני משתלדת כמה שאפשר, ואם לא דרכי אז דרך הנערים, שאותם אנחנו לוקחים להתנדב. עשינו חלוקת מזון מספר פעמים, ואפילו הבאנו אותם שייקחו חלק בשיפוצים בשכונה ד'. מעבר לכך, לקחנו נערים שלנו לערוך משחק התנדבותי עם ילדים על הרצף האוטיסטי. חשוב לנו מאד לשים אותם בצד שתורם ולא רק בצד שנתרם, זה די חלק מהאג'נדה שלנו". 

קרדיט - צילום פרטי

בשיחה בינינו אמרת שצל"ש זאת מילה גדולה לדעתך, ושאת חושבת שדווקא יש כאלו שיותר מגיע להם?

אני באמת חושבת, שבסופו של יום מי שהכי מגיע לו הצל"ש אלו הנערים האלה, שעובדים קשה כל יום תחת חוקים רבים – ללכת לבית ספר, להקשיב למדריכים, לשים את הטלפון 3 שעות ביום בתוך לוקר, זה דבר בכלל לא פשוט. אני חושבת שהצל"ש צריך לגמרי ללכת אליהם".

לסיום, מציינת שיר כי בשנה האחרונה מתמודד העוגן עם מחסור חמור בכוח אדם, וחלק מזה נובע מהנחה שגויה על הנערים ועל המקום עצמו - "הבעיה הכי קשה כרגע מבחינתנו, הוא הגיוס של הצוות. אנחנו כבר שנה שלמה עם בחוסר רציני, וזה לא פשוט. זה האתגר הכי גדול מבחינתי כרגע – לגייס צוותים. אנשים לא מבינים מה המשמעות של נוער בסיכון ומה זה לעבוד בפנימייה. נכון שהתנאים לא פשוטים, אבל אני מאד מקווה שזה ישתפר בעתיד. אני ממש הייתי שמחה שעוד אנשים יבואו לפה. אני יודעת שיש לנוער בסיכון שם מאד מפחיד, והרבה אנשים נמנעים מהעבודה כזאת בגלל זה. אבל אני מקווה שהכתבה הזאת תפתח את העיניים והאוזניים לאנשים, ואולי נראה בעתיד עוד ועוד מדריכים שיגיעו למקום המדהים הזה".

"מי שהכי מגיע לו הצל"ש אלו הנערים האלה". קרדיט - צילום פרטי

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){setImageBanner('59853eb2-d52c-42f5-ae0f-d0b02a982dca','/dyncontent/2022/1/23/a299a39c-d12b-4fbd-8697-f0e383464c1e.jpg',14095,'קותאי 122 אייטם',525,78,false,33745,'Image','');})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה