צל"ש השבוע: רוזט אלקסלסי

$(function(){setImageBanner('c98d7f23-3095-438f-9949-8c8f64704033','/dyncontent/2021/11/30/f3db6c97-48e5-4e0c-9cbb-c844ac948e03.jpg',13847,'',525,78,false,33743);})

הניסיון האישי שלה וההיכרות עם השכול, עוזרים לה כשהיא מגיע למפגשים עם משפחות שכולות. עוד מימיה בתור אחות, ועד היום - כשהיא עדיין מתנדבת ותורמת מעצמה למען חיילי צה"ל (בגיל 84), רוזט אלקסלסי לעולם לא ויתרה ותמיד נתנה מעצמה. ובדיוק בגלל זה צל"ש השבוע של באר שבע נט הולך אליה.

רוזט אלקסלסי עם אחד מציוריה הרבים. קרדיט - צילום פרטיבשנת 1955, עלתה רוזט יחד עם בני משפחתה אל ארץ ישראל. מאחורה השאירה המשפחה האמידה בית עצום, ורכוש רב, ובהגיעם לארץ גילו כי אין שום משמעות לעבר הסוציו-אקונומי של יוצא צפון אפריקה. רוזט מספרת כך – "העלייה שלנו הייתה מתחת לכל ביקורת. שלושה מתוך בני המשפחה היו אקדמאיים, אני הייתי באמצע לימודי אחיות, ודחסו אותנו כמו בהמות לתוך הקומנדקר, ולקחו אותנו מחיפה לב"ש. קיבלו אותנו עם DDT בזמן שהשארנו בקזבלנקה בית ענק ועשיר, ושהגענו לב"ש שמו אותנו בצריף דחוס ומלא בטחב".

עם הזמן, השתקעה משפחת אלקסלסי בב"ש, ורבים מבני המשפחה, וגם כמה דורות קדימה, עברו לעסוק בתחומים נחשבים כמו – רפואה, עריכת דין, ואפילו לימודי פיזיקה. רוזט מבחינתה ידעה כי לפני הקריירה יש לתת מעצמך למדינה, וכך מצאה עצמה העולה החדשה בת ה-17 מתנדבת לצה"ל, דבר שלא היה מובן מאליו בכלל בזמנו: "אני הייתי בין הראשונות מבנות יוצאות צפון אפריקה שהתנדבו בצה"ל. אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי שאני הולכת בריאה ואחזור בריאה, אבל גם יותר חכמה ועם עוד ידע על תחומי שונים".

בהמשך, עברה רוזט לעבוד כאחות בבית החולים "אסף הרופא". לאחר מכן, החליטה כי עליה לעשות שינוי רוחבי, וכך את המשך שנות עבודתה בילתה ב"אגודה למען הקשיש", שם מצאה עצמה עוזרת שוב לאחרים, הפעם לאין ספור ניצולי שואה בודדים. מ-1968 עבדה באגודה, למעשה עד הרגע ששינה את חייה לעד – "עבדתי עד הרגע שדפקו בדלת. זה היה ב-12 לפברואר 1996, והודיעו לי כי הבן שלי עופר (דב) נהרג".

עופר ז"ל, היה בבת עיניה של אימו. תלמיד מצטיין, אשר נשלח לגימנסיה בהרצליה בילדותו, לאחר מכן הוציא 2 תארים לחינוך מיוחד בבר אילן. בטווח, התגייס עופר ליחידה קרבית, עבר הכשרה בקורס קצינים, אך לאחר שנפצע בשירות עשה הסבה לחיל החינוך, שם שירת עד היום בו נהרג. רוזט – "עופר פיקד כקצין חינוך בביסל"מ (בית הספר לפיתוח מנהיגות). היה לו רכב ונהג צמוד, אבל באותו יום הייתה לו ישיבה והוא הוציא את הנהג לחופש. אז הוא עלה על האופנוע, וליד קיבוץ כרמיה הוא נהרג". לאחר מותו של עופר חייה של אלקסלסי לא חזרו לקדמותם. בשיחה עימה היא מספרת לי על המנהג הקבוע של בנה, מנהג שכה היה חסר לה לאחר לכתו – " הוא היה תמיד דאגן ואוהב ואכפתי. הוא לעולם לא נכנס הביתה בלי פרחים, וכל הפרחים שהוא הביא לי היו מאריכים חיים, כי תמיד אמרתי לו - אם אתה קונה פרחים תגיד למוכר שייתן לך כאלה עם אריכות ימים. ומאז שהוא נהרג לא היה מי שיביא לי יותר פרחים כאלו".

בבת עיניה של רוזט, עופר (דב) אלקסלסי ז"ל. קרדיט - צילום פרטילאחר האובדן הקשה, במהלך שלא היה כה מקובל בזמנו, החליטה רוזט יחד עם בעלה שרלי ז"ל כי עליהם לתת מעצמם למען אלו אשר חוו אובדן כמו שלהם: "כשבן משפחה נופל בזמן שירות, בית "יד לבנים" הופך במהרה למעין בית שני להורה שכול. וכך גם אני ובעלי התחלנו להגיע למפגשים מאורגנים של קבוצות תמיכה להורים שכולים. ויום אחד הופיע יו"ר יד לבנים ואמר תקשיבו – יש קצין שעומד לצאת לפנסיה, והחלום שלו זה להביא הורים שיתרמו ויתנדבו. ואותו קצין הגיע להיפגש איתנו והסביר לנו מה החזון שלו. הוא סיפר שהוא רוצה להקים קבוצה של הורים שכולים שיתנדבו ויצאו לתרום לקהילה. עוד לא היה פרויקט כזה בארץ לפני כן, אז לא הייתה היענות בהתחלה".

רוזט כמובן היא זו שמיד נרתמה למשימה: "ואני הראשונה שקמתי והרמתי את היד. שאלתי אותו כמה אנשים הוא רוצה בקבוצה, ומיד התחלתי לארגן את ההורים האחרים. בהתחלה הייתה התנגדות מצידם, כי הם אמרו – ''אנחנו גם ככה מתקשים להתמודד עם האובדן שלנו, את רוצה שעוד נתרום''. אמרתי כן, כי זאת הדרך שלנו להחזיר".

מכן והלאה יצאה רוזט לדרך חדשה, בפרויקט פורץ דרך אשר שילב בין המשפחות השכולות לבין צה"ל, אך באופן שונה ממה שהיה עד אז. וכך כבר 18 שנה שמגיעה אלקסלסי, יחד עם עוד 8 הורים שכולים אל בסיס "מחנה נתן", כאשר במסגרת המיזם, מגיעים ההורים אל הבסיס אחת לשבוע לכמה שעות, במהלכן אמונה הקבוצה על תיקון ושיפוץ האביזרים הטכנולוגיים אשר מותקנים בטנקים של צבא ההגנה לישראל – לא פחות: "כשהגענו עשו לנו מעין "חפיפה" במעבדה, שם לימדו אותנו כיצד לתקן אנטנות לקסדות, וטלפונים בטנקים ובכלל - כל המכשור הטכנולוגי בטנק". על פועלה בשירות הצבא קיבלה רוזט אפילו פרס מהרמטכ"ל גבי אשכנזי בכבודו ובעצמו, ואף הוזמנה לשבת בסוכתו בזמן חג הסוכות.

מה זה עושה לך שאת הולכת ונותנת מעצמך, גם בגיל הזה?

"כל הדברים האלה שאני עושה מביאים לי ביטחון. זה גם נותן לי המון, שאני יודעת שאני עם האובדן שלי ועם הכאב שלי יכולה לעזור לאחרים. אז גם תרמנו מועדון לאוגדה 80 על שם עופר ז"ל, כי באמת החיילים האלה הם כמו הילדים שלנו, וצריך לדאוג להם ולשמור עליהם כמה שאפשר. וכמובן שזה נותן לי סיפוק אדיר להתנדב. אני בשביל ההתנדבות נסעתי אפילו עד לקנדה, כי היית לי מטופלת ניצולת שואה שהגיעה לכאן אחרי המלחמה ולא היה לה קשר עם הילדים שלה, ואני נסעתי בשביל להביא את הילדים שלה ולהפגיש ביניהם".

זה עוזר לך להתמודד עם האובדן באיזשהו אופן?

"הזמן לא מרפא, אם כבר הוא מחדד את הגעגועים והכאב, ואין מה לעשות עם זה. אבל החיים יותר חזקים מהשכול. וכשאני רואה את כל המשפחות שאיתם אני עוברת תהליך, או את החיילים המדהימים שאני פוגשת במחנה נתן, זה נותן לי קצת נחת, אין ספק".

על פועלה למען ההורים השכולים, זכתה רוזט לשבחים מכל עבר, ולהכרה ממספר גופים בישראל. במשך השנים נבחרה רוזט להיות נציגת המשפחות השכולות, במשלחת של ממשלת ישראל לסיור במחנות ההשמדה בפולין. בין היתר, זכתה אלקסלסי במספר תעודות הוקרה על פועלה למען ההורים השכולים בישראל, והיא משתתפת באופן קבוע בטקסי זיכרון שונים שנערכים ב"יד לבנים".

כעת, היא מעבירה את זמנה בין פיסול לציור, ואף נמצאת בתהליכים מתקדמים לכתיבת ספר על ההתמודדות עם השכול והאובדן. מעבר לכך, היא מגדירה את עצמה כ"סבתא במשרה מלאה" ללא פחות מעשרה נכדים, חלקם פיזיקאים, רופאים, עורכי דין וקרימינולוגים – "הקמתי שבט יפה (צוחקת)".

אלקסלסי בטקס הזיכרון האחרון לצד השרה גילה גמליאל. קרדיט - צילום פרטי

רוזט לצד תא"ל אלי שרמייסטר, קצין החינוך הראשי של צה"ל לשעבר. קרדיט - צילום פרטי

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){setImageBanner('2f9df2fc-370e-4378-9be0-5f969e6f0b04','/dyncontent/2021/11/22/0b8b1767-b862-40eb-a4e9-65378ace5c0b.gif',13779,'',525,78,false,33745);})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה