תושבי באר שבע התמלאו התרגשות בשבוע שעבר כשקראו את דבריו של אלירן אוחיון בפייסבוק על בבר, הספר ממרכז גילת בשכונה ד'. ישנם תושבים הידועים בעשייה החברתית המאפיינת אותם, אחד מהם הוא בבר, והשבוע נפרגן לו בצל"ש. בבר עוסק כל חייו בנתינה ועשיית טוב לאחרים. הוא מחלק סוכריות וממתקים לילדים שבאים להסתפר, מביא אוכל למי שהוא יודע שצריך, נותן כסף למקבצי נדבות ואפילו מגיע עד לבית החולים לספר את לקוחותיו.

המספרה של בבר עברה אליו בירושה מאביו וכבר שנים שהוא הספר של השכונה ושל תושבים רבים שמגיעים אליו מכל העיר (ומחוצה לה) לתספורת. מדובר במקום קטן וצנוע ואולי יהיה לכם קשה למצוא אותו ללא שלט או הכוונה, אבל כל אחד באזור שתשאלו ידע להגיד לכם איפה בבר נמצא. לאורך השנים שמו של בבר הולך לפניו כשמדובר באיש של נתינה ולב רחב, שרק מחפש לעזור ולתת לאחרים גם אם זה על חשבון הפרנסה שלו.

קרדיט Yasmin Cohen

setImageBanner('7b256f97-b3f4-45b0-8e9c-845d84b2e9cc','/dyncontent/2019/11/19/9adac678-7cd6-4dce-9ea5-1aa3ecc2a092.jpg',9488,'',510,80);

אי של תקווה

"בוקר, מרכז גילת באר שבע, אי של ייאוש. אני הלקוח הראשון של בבר הספר שלי, למתבונן מהצד יהיה קשה להבין ממה האיש מתקיים. עשרים וחמישה שקלים הוא לוקח, ובכל פעם שאני מגיע מרגיש לי כאילו הוא מוציא מהכיס יותר מאשר הוא מכניס. לפחות חמישה אנשים ונשים הגיעו לקבץ הבוקר במספרה של בבר - לכל אחד הוא אומר בוקר טוב ונותן עשרה שקלים", כותב אלירן אוחיון בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו. "הוא מספר לי שאנשים לא מבינים למה הוא נותן לכל הנרקומנים, ומסביר שאנשים לא מבינים את החיים :"קריז זה קריז" מסביר לי בבר את פילוסופית החיים "מה עדיף? שאני אתן להם וירגיעו את עצמם באיזה פינה או שישדדו זקנה"".

"הוא מעביר נושא, לדבר הבא: "איך בעבודה עם הילדים?" הוא שואל, ועוד בטרם אני משיב הוא מספר לי: "פעם היו כאן שלושה אחים בלי אבא, אמא אלכוהוליסטית. הייתי רואה אותם מוזנחים ומבקשים שקלים מאנשים. הגדול בן שמונה הקטנה בת חמש. לקחתי עליהם אחריות - כל בוקר הבאתי להם ארוחת בוקר שיקחו לבית ספר, בצהריים הם היו חוזרים אליי והייתי קונה להם ארוחה. הייתי מספר אותם, מכריח אותם לגזוז ציפורניים, פעם אחת עשיתי להם קנייה גדולה של בגדים ובדקתי שזרקו את כל הסמרטוטים המסריחים. אם תראה אותם היום - מסודרים. כל הזמן הם באים לומר תודה. חמודים." שאלתי למה לא דיווח לרווחה והוא אמר לי: "זה לא אותו דבר שאיזה פסיכולוגית עובדת בלעזור להם. אני מתעסק בלעשות טוב בעצמי, תעזוב אותך שטויות. כשמישהו פשוט עושה טוב זה לא מובן מאליו, ואת הלא מובן מאליו כולם זוכרים."

הוא ממשיך בפוסט: "הוא לא צעיר בבר, התספורת שלו לא עונה לכל צווי האופנה, ובכל זאת - בכל פעם שאני מגיע אליו אני יוצא עם לב מרגיש ואמונה בפשטות ובתמימות הזאת. "אנשים מבולבלים, מתעסקים בחרא. אין דבר יותר גדול מלעשות טוב למישהו. צריך לרדוף כמו משוגע אחרי מעשים טובים". אני מגיש לו את הכסף, ראיתי שבזמן הזה הוציא פי שניים "סיפתח זה קשקוש, הסיפתח הכי טוב זה מצווה". את המספרה של בבר קשה למצוא אם לא שואלים, כי אין שלט. הצעתי לו פעם שאכין לו אחד כזה פשוט ואכתוב עליו "המספרה של בבר". "חס וחלילה הוא אמר לי - אם אתה רוצה תדפיס לב, נדביק את הלב וידעו שכאן יש לב". תדעו שבמרכז גילת יש לב. שבתוך כל הייאוש - מסתתר לו אי של תקווה. בבר".

"האבא של מרכז גילת"

תושבי באר שבע והסביבה לא נשארו אדישים למילים המרגשות והחמות ופרגנו גם הם לספר האהוב ברשתות החברתיות: "הבוקר שלי נפתח אופטימי ומחייך! תודה על עוד פוסט שבזכותו אפשר לחזור לימי עבר, לפשטות ולראות את מה שצריך בדיוק ולא מעבר.. את הלב!!" ; "כל כך נכון לגבי בבר אין על הטוב ליבו כל הכבוד" ; "היום אני בן 53. בבר סיפר אותי כשהייתי ילד. כמו כן את אבא ואת סבא שלי. סיפר את כולנו" ; "כל מילה בסלע אני הסתפרתי אצל אבא שלו וממשיך אצלו כבר 25 שנה" ; "אדם אהוב חם ואכפתי משכמו ומעלה! זוכר ומכיר את כל הלקוחות ואת כל הסיפורים בלי להתבלבל! לגמרי ילדות שלמה זכורה עם בבר! קשה למצוא אנשים כאלו היום!".

אנשים סיפרו על טוב הלב שלו, על כך שהיה נוהג לתת לכל ילד שהגיע להסתפר אצלו ממתק או שוקולד ולפעמים לא לוקח כסף. בבר זוכר ואוהב את כל לקוחותיו כשאף היה נוסע לבית החולים לספר את הלקוחות שלו שהיו באשפוז, ללא עלות ובזמנו החופשי. "בבר היקר כמה אני אוהב אותך איש של כבוד ושל נתינה האבא של מרכז גילת" ; "..לימים שאבא שלי היה בבית אבות הוא היה בא לספר את אבא שלי ושאימי הוציאה כסף לשלם לו הוא היה מוציא חפיסת שוקולד ונותן לה ולאבי ולא לוקח שקל" ; "היתי מאושפז והצדיק בבר הגיע לבית חולים עם פרח ושוקולד וכלי עבודה חינם אין כסף אתה יחידי במינו צדיק" ; "הבן שלי עד היום מבקש להגיע מתל אביב להסתפק רק אצלו . בן אדם עם נשמה גדולה"

יישר כוח!

קרדיט Moti Levi