יגאל לייזר נולד בשנת 1962 בירושלים. כשהיה ילד, עברו יגאל ומשפחתו לבאר שבע שם התגוררו ברחוב הכותל המערבי בשכונה א' בעיר. יגאל הוא בנם של חנה ואברהם וגדל עם אחות ושני אחים שמספרים עליו שהיה ילד אהוב, חברותי ושמח. "היינו מבלים הרבה בשכונה ומחוץ לבית, הינו בשבט הצופים שהיה בקצה הרחוב... אז בבאר שבע היו כמה שכונות בודדות ושכונה א' הייתה קטנה, קיבוצית, כולם הכירו את כולם, סוג של חממה ארץ-ישראלית", נזכר דרור לייזר, אחיו הקטן של יגאל. הוא למד בתור ילד בבית הספר היסודי "אחווה" ולאחר מכן בחטיבת הביניים למד במקיף ג'. את לימודיו התיכוניים הוא השלים בבית-ספר אקסטרני.

איך אתה זוכר את יגאל בתור נער?

"הוא היה מוקף חברים כל הזמן, יגאל היה אדם של אנשים, אדם של חברים. הוא היה מסוג האנשים שנכנסים לחדר ואף אחד לא מכיר אותו והוא יוצא מהחדר וכולם כבר נהפכו לחברים שלו. תמיד הקיף את עצמו באנשים, אדם חברותי עם שמחת חיים שכולם אהבו להיות בחברתו. חברים שלו נשארו בקשר איתנו עד היום, חלקם עדיין קוראים לאבא שלי 'אבא'".

 לזכרו של יגאל לייזר ז"ל

אחרי התיכון יגאל התגייס לצה"ל. הוא רצה בהתחלה לשרת כחובש קרבי אך בגלל הפרופיל לא התאפשר לו והוא נשלח לחיל שיריון. אחרי סדרה של אימונים, התגלה יגאל כלוחם מסור ונועז. הוא עבר קורס מפקדי טנק, וביולי 1981  הועלה לדרגת סמל. "הוא היה מאוד מרוצה בסופו של דבר ונהנה מהשירות. זה היופי שלו, כל מה שהוא עשה- עשה עד הסוף, נתן את כל כולו. הוא היה מסור", משתף דרור. ההפרש בין שני האחים היה שלוש שנים ודרור, נער תיכוניסט אז, זוכר את אחיו החייל חוזר הביתה לשבת: "הערצתי אותו, הוא היה האח החייל שלי שהגיע הביתה... הוא היה מגיע, זורק את התיק, הולך להגיד שלום לאבא ואז חוזר לקראת כניסת השבת לארוחת שישי. מתקלח, מתארגן ואז התחיל סבב החברים, כולם היו אצלנו, השמועה שהוא יצא הביתה הייתה עוברת מהר וכל החברים שלו היו מגיעים אלינו בכל שבת, כל הזמן הסלון היה מלא, המטבח היה מלא... החברים שלו היו קרובים אליו, הם הרגישו אצלנו בבית".

יגאל סיים את קורס המט"ק ועבר לחטיבה, לפקד על צוות. במהלך תקופת ההכשרה שלהם בעת תרגיל גדודי, יגאל נפצע כשהתרסקה לו כף הרגל. אחרי כמה חודשים חזר יגאל לשירות, זמן קצר לפני מלחמת שלום הגליל. כשפרצה המלחמה, היה יגאל בחוד יחידת טנקים שפרצה את ביצורי האויב לאורך החוף. ביום י"ח בסיון תשמ"ב (9.6.1982)  ביום הרביעי של המלחמה, כשיחידתו פעלה ליד העיירה דאמור, במבואות ביירות, פגעו הסורים בטנק שלו. הטנק התחיל לבעור, ויגאל עם צוותו נטשו אותו ועלו על נגמ"ש של חיל-הרגלים, שהיה במקום. גם הנגמ"ש נפגע באש הסורים. יגאל קרא לחבריו להימלט ולמצוא מחסה, ובעצמו נשאר ליד המקלע כדי לחפות על חבריו. הוא לחם עד שנעלם והוכרז כנעדר.

נר זיכרון, ויקיפדיה

כעבור כחודשיים, ביום 21.8.1982  החזירו המחבלים את גופתו של יגאל במסגרת חילופי שבויים. יגאל הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בבאר-שבע. היה בן 20 שנה בנופלו, השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. "גרנו בשכונה מאוד קהילתית, אין שכנה שלא הכירה אותו וכשהוא נפל כולם הרגישו כאילו הילד שלהם נפל... הוא היה הילד של כולם. אלה היו רגעים מאוד קשים למשפחה וגם לכל השכונה והחברים. אתה יושב בשבעה בבית אחרי שישבת חודשיים וחיכית לכל פיסת מידע, הוא היה סוג של נעדר בתקופה הזו. אז השבעה הייתה מאוד לא קלה, זה היה כואב", דרור מספר, "הכאב והגעגוע תמיד איתנו, מלווה אותנו, זה לא עובר או עוצר... בכל פעם אנחנו מציינים עוד תקופת זמן שעוברת, יש לי ילדים שלא מכירים את דוד שלהם אישית וחיים אותו מהסיפורים... כל פעם משהו אחר בחיים שלנו ובשגרה מעורר את הזיכרון בו, הוא תמיד איתנו".

איך היית מתאר את יגאל במשפט אחד?

"יגאל הוא כל מה שחבר רוצה. הוא היה אח אהוב, בן אהוב, חבר אהוב. היה בו כל מה שחבר רוצה באדם, הוא היה נמצא איתך ברגעים הטובים והקשים, כל  פעם שהיית צריך אותו. גם ברגעים הקשים הוא ידע איך לחבר את בין אנשים יחד, הוא היה המכנה המשותף של החברים, כולם מצאו ביגאל משהו שהם יכולים להתחבר אליו, הוא היה החבר הכי טוב שיכולת לבקש".

 

יהיה זכרו ברוך.