ערבית מדוברת

ערבית מדוברת מול ערבית ספרותית – מצרים כדוגמה

במצרים, כמו בכל מדינה ערבית, ישנה הערבית המצרית שמדברים בה ברחוב וישנה המצרית הקלאסית, ששימשה את אנשי הרוח. הראשונה נקראת עאמיה והשניה, הספרותית, נקראת פוסחא. במאות הקודמות, עד למאה העשרים, הפוסחא שימשה את המשוררים והסופרים, כמו גם את כהני הדת. במאה העשרים התיאטרון והמחזות טיפטפו את הערבית המדוברת אל תוך הספרותית, בעיקר בשנות החמישים אחרי המהפיכה. המשטר החדש של נאצר, עם הגישה הסוציאלית שלו, נתן מקום לשפה המדוברת גם בתוך היצירות ואישר למשוררים ולכותבים לכתוב מלים של ערבית מדוברת ופשוטה יותר, שהיא שפה הקרובה גם לאנשים הלא משכילים בעם.

ערבית מדוברת – כשהשליט מנסה להגיע אל העם

כך, בשנות הששים, אנחנו מוצאים מחזות שנכתבו בשפה שהיא ערבית מדוברת. המטרה לא היתה קשורה במלים, כי המטרה היתה להגיע אל ההמונים וההמונים, כידוע, מדברים את השפה שבמכולת ובאיטליז; תמציתית, קצת גסה וכמובן עם קיצורים ודילוגים על עיצורים. אגב, בעולם התרבות ככלל, בכל הפעמים בהן רוצים להגיע אל ההמונים, משתמשים בשפה זולה יותר. בואו נגיד את האמת, השפות המדוברות מכילות גם את המלים הזולות יותר וכוללות את הכינויים, הקיצורים וגם אם לא נעים לומר, את הגסויות.

הרי לא תאמר כמו שאמר הגשש החיוור "יחרב ביתך" אלא יחרב ביתאכ, כמו שצריך, כמו שברור, כמו ערבית מדוברת. ואם כבר הזכרנו את שלישיית הבדרנים ההיא, אז איך אם לא הזרבובית, שהיא הוורסיה הספרותית לצ'ופצ'יק של הקומקום. גם ברדיו וגם בכל מקום, הזרבובית מקומה לא יכירנה אלא אם מדובר בתכנית ספרות או בפאנל של אנשי רוח. אצל ההמונים, כשהקומקום רותח, אפשר לשמוע את המים הרותחים שורקים דרך הצ'ופצי'ק שלו ואילו הזרבובית תשרוק את האדים במגדלי השן. כיום, במגדלי השן, שורקים גם שורקים כי עולה טענה שאם ימשיכו לדבר ערבית שהיא עאמיה אזי השפה תתפצל לשפות כמו שהלטינית התפצלה לאיטלקית וספרדית, אולם בהחלט ייתכן שלא מדובר אלא בנגישות של סיפורים איכותיים לקהל הרחב.