תמונה ראשית

מועדון החמש בבוקר

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('4c653533-948d-42cf-9aee-75bfb4328c78','/dyncontent/2021/3/29/48ba71e6-250b-4e28-84e5-3021a4146c4b.jpg',12633,'',525,78,true,33873);},7],[function() {setImageBanner('4c653533-948d-42cf-9aee-75bfb4328c78','/dyncontent/2021/4/11/798f10c7-a3ac-4c28-96b9-5c074ca5694c.jpg',12687,'',525,78,true,33873);},7]]);})

שהעולם שלך מתחיל לרוץ, כדי להתחיל להדביק את הקצב. סתם כדי שלא תפגרו מאחור, או גרוע מזה-תישארי במקום

אומרים שנדרשים לאדם חיים שלמים כדי לברר מי הוא.
אנשי "מועדון החמש בבוקר" נעים טיפה מהר יותר.
הם יודעים למה הם קמים, מה המטרה, מה הלו"ז, ולמה עוד יש לצפות. מעולם לא הייתי חלק ממועדון השבע בבוקר. כלומר, הייתי. אבל לא מאותן סיבות.

פעם, כשעוד גרתי אצל ההורים היה לי מנהג לקום בבוקר ולראות זריחה להודות עליה, להתארגן ולהתחיל עוד יום חדש. אהבתי את זה שהייתי קמה מוקדם, הייתה הרגשת עילאיות שאני מספיקה כל כך הרבה דברים ביום אחד. אבל כבר עברו השנים, עזבתי את הזריחות בישוב, הם התחלפו בשקיעות בעיר, בקפה בשדרה ובצופרים מוגזמים של כל כלי תחבורה אפשרי.

התרופה שלי להכל- אמא

תמיד הייתי מסתכלת על אנשי מועדון שבע בבוקר בהערצה. איך הם קמים מוקדם תמיד ולא משנה מה המזג אוויר בחוץ הם רצים, או הולכים. אבל הם תמיד בתנועה. הם יודעים מה עושה להם טוב.

השבוע קרה לי משהו מעניין. כשנשבר הלב והביטחון, יכולים להיכנס בחריצים שנוצרו כתוצאה מכך אורחים שלא רצויים בדרך כלל כמו עצב ובדידות. אין בעיה איתם באמת, הם בסך הכל באו "לכבד" את המעמד.

לכן, שהשבוע הלב שלי נשבר והפך לסדוק, לא מנעתי מהם להיכנס אליי, נתתי להם את המקום ששמור להם למקרים כאלה, אבל יחד עם זאת הודעתי להם שיהיה להם צפוף כי יחד איתם,למרות הכל יש גם את הזיכרונות, האמונה והאופטימיות. אז כשירגיש להם בנוח, הם מוזמנים ללכת.

הבנתי עם עצמי תוך כדי הליכה שברגע שהעולם האישי שלך קצת זז ממקומו לא כדי להישאר במקום כי אחרת את עלול ליפול. אז התחלתי ללכת יחד איתו.

אומנם עדיין בשאלות כאחד האדם של "מי אני" בשונה ממה שמצופה מאנשי שבע בבוקר, אבל לראשונה הרשאתי לעצמי לבדוק ולראות האם גם אני יכולה להיות חלק מהמועדון החדש הזה. הרגשתי שהייתי כמו העובדת החדשה במשרד, לא יודעת מה לעשות, לעמוד ברמזור בקפיצות מוזרות או לעמוד סטטי? לנשום מהאף או מהפה.

מה לי ולשטויות האלה שדווקא עושות לי ממש נחמד?
תהיתי תוך כדי הליכה אם אנשי "מועדון שבע בבוקר" הפכו להיות

כאלה גם בגלל לב שבור או שזאת רק אני? או שמא הם פשוט באמת אוהבים את זה?
אחד הדברים הנהדרים באורך חיים בריא הוא שבאמת מתמכרים לזה, ולכן אחד הדברים הטובים בעיר כמו תל אביב הוא שאין צורך בסוכר בחייך. כנראה שהתרגלנו לחוסר טעם.

אנחנו משלימים בקפה קר, גלידה מהוולט, וואצאפ במקום שירי אהבה, בדיחות במקום שיחות. לא פלא שלנוכח הדבר האמיתי אנחנו לא יודעים איך לאכול את זה.

האם זה גבר/אישה שנוכל ללמוד לעכל? או שמא נהפכנו אלרגיים לרומנטיקה?

ירד לי הסוכר השבוע, זה עשה לי סחרחורת והרגשתי שהרגלים שלי לא מצליחות להחזיק יותר. שאני נופלת עם הגב אחורה בלי לראות ולדעת מה יתפוס אותי.

חשבתי שיש לכל גבר "מכסה" מסוימת של כמות דמעות, אצלו זה היה "בכי כפי יכולתך" ומסתבר שיש לי יכולת.

החיים יכולים להשתנות תוך יום, שעה ואפילו בחמש דקות שיחה. אף אחד לא מכין אותך לשינויים שהעולם שלך מתכנן לך, אבל אתה צריך לדעת ולקבל את זה שהעולם שלך מסמן לך משהו בזכות אותם השינויים.

תרופה לנפש. ישתבח

אולי הפרזתי עם הסוכר? אולי אני צריכה לעבוד יותר על שרירי החיוך? להזרים אהבה עצמית ללב? אולי הגיע הזמן להתעורר בזמן ולהבין? להתחיל לרוץ עם מה שהחיים מביאים?
אני לא רוצה להתייחס על זה רק כעל מטאפורות אלא כעל באמת שעון מעורר שהחיים כיוונו לי וכל מה שעליי לעשות זה להתעורר ולהתחיל לפעול.

אז למרות הקושי להתעורר בבוקר, להתעורר על החיים ולהתחיל לפעול כדי להתחזק.

כדאי תמיד לזכור את מועדון החמש בבוקר. שלמרות הקושי והעייפות, מזג האוויר, הם עדיין קמים, רצים ופועלים כי הם יודעים הכי טוב שאסור לעמוד במקום סתם.

רק אלוהים, בבקשה ממך אנא תן לי את הכוחות להתעורר. לא בבהלה, בהבנה וחיוך שהנה, עוד יום חדש מתחיל.
לא בא לי להימרח עד 9 במיטה...

ממני אליכם עם המון אהבה מתוקה,
שניה.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה