תמונה ראשית

הקשב המפקד

$(function(){setImageBanner('7311ae5e-2f7a-44df-a9b3-d3c268da3055','/dyncontent/2021/7/26/dd324c25-0cc4-4163-b23a-e80821241dd0.jpg',13164,'',525,78,false,33873);})

הזמן פוקד עלינו לפתוח שעון כל רגע- האם באמת הכל חולף? או רק מתחלף?

לפעמים יש רגעי חסד כאלה בחיים שיכולים לקחת אותך ברגע אחד לטיול קטן במנהרת הזמן. רגעים שמחזירים אותך לעבר שלך. זה יכול להיות ריח מוכר שפתאום הרחת שהזכיר לך את הטיול בחורשת טל בכיתה ט', זה יכול להיות צפייה בקלטות וידאו ישנות שמחזירות אותך לאותו רגע מתוק וזה גם יכול להיות פשוט זימון למילואים שמחזיר אותך באותו הרגע לצה"ל.

ניתן לראות בצה"ל איך כולם התחלפו, גדלו, קודמו  או פרשו אבל בסופו של דבר- שום דבר לא השתנה אלא רק התחלף.

צילום: שניה הדר

הרס"ר עדיין רודף אחרי חיילים מבוהלים שרק יצאו להפסקה, אורב להם בין הסיחים, החבורות של החיילות המגניבות והחבורה של הפחות, החיילים של המטבח עדיין על חצי ב' ועדיין מרגיש שהכוח בידיים שלהם בעסקאות חליפין תמורת קרטון חלב וכאלה.
נראה שצה"ל לכל אורכו וצדדיו הוא משחק כוחות אחד גדול.
והנה פה הגדוד שלי ישב, ופה היה החדר שלי, פה היינו ישנות, מדברות, משתפות, בוכות וצוחקות.. איזה קטע כמה השתנה.

אבל מה כל כך השתנה בין השירות לבין האזרחות? אם גם בחיים הרגילים בסופו של דבר הרבה סובב סביב כוח, דרגות ופז"ם? אז המבטים העייפים, הדיבור השבוז וחסר הסבלנות והשאלה הגדולה שמרחפת להם מעל הראש  של "עד מתי"  אומנם נשארו באפסנאות, אבל עדין קופצים לנו מידי פעם גם באזרחות.

אחד הדברים שאהבתי בשירות שלי זה שהוא נתן לי הזדמנות להכיר את אחד האזורים היותר מיוחדים ויפים שיש לנו בארץ – אשכול, עזה, דרום אדום ועוד מלא שמות נתנו לאזור הזה, וכל פעם שאני חוזרת אליו במהלך המילואים שלי שזה בערך ארבע פעמים בשנה אני נזכרת מה גרם לי כל כך להתאהב במקום הזה. עם כמה שהוא רועש וחסר מנוחה ברוב הזמן – יש בו שקט ופשטות שלא רואים בהרבה מקומות בארץ.

אפשר לחשוב שהאנשים שחיים כאן ושרוב חייהם תחת אש בטח יהיו אנשים ציניים, מחוספסים וחסרי כל תקווה או חיבה. ואז יוצא לך להכיר אותם ולראות אותם מנהלים שיגרת חיים טבעית רגילה וכל כך מיוחדת. יש לי כאן משפחה מאמצת, וכל פעם שאני מגיעה למילואים הם מארחים אותי אצלם ביחידת אירוח שלהם. רואים ומרגישים את השמחה האמיתית בזה שהגעת, שהדלת פתוחה, רק שיהיה לך נוח ונעים ותודה שאת כאן. הלב לא יכול שלא להתרחב ולהתפעל מכמות הנתינה שיש להם שם בלב.

צילום: שניה הדר

הם זוג שהתחילו לצאת בשנה האחרונה של התיכון ומאותו רגע לא נפרדו. הוא כיום המפקד שלי במילואים והיא עובדת סוציאלית ואמא במשרה מלאה. יש להם ארבע ילדים מדהימים כל אחד עם אופי מיוחד ושובה בפני עצמו, בית חם עם חצר ענקית, כלב בשם אוסקר ועוד תרנגולות, עיזים ועוד חיות שבטח שכחתי לציין. הבית שלהם זה קסם בהווייתו. ואי אפשר שלא לשאול אותם "מה הסוד?" איך מצליחים לשמור על קשר כל כך טוב בין שני אנשים כל-כך הרבה שנים ובכל כך הרבה מצבי לחץ? בתקופת הקורונה בכל זאת שמענו על מלא זוגות ומשפחות לא הצליחו לעמוד בלחץ ופירקו את החבילה. גם בלי הקורונה, מפרקים מערכות זוגיות שלמות במספר שניות בודדות. אז איך בכל זאת מסתדרים כזוג שבשבילם הסלמה וסגר הם דברים שכבר יש להם ניסיון רב שנתי בהם? כששאלתי את אשתו של המפקד שלי חשבתי שהיא תגיד לי "מידי פעם אנחנו ישנים בנפרד, הולכים לטיפול זוגי פעם בשנה" או כל דבר אחר אבל לא. היא השתתקה רגע כי חשבה, ואז ענתה – "סבלנות".

סבלנות זה שם המשחק? אז מה הבעיה? הרי משחר ההיסטוריה של החיים של כל אחד מאיתנו מלמדים אותנו ש"הזמן עושה את שלו" וש"סבלנות לא קונים בשום חנות", אבל האם אנחנו באמת מיישמים את זה?
ומה אם באמת בכלל שום דבר לא משתנה, אלא רק מתחלף במשהו אחר?

צילום: שניה הדר

כי אחרי הכל, גם אחרי שקיבלת את הבשורה שהמשהו הזה "נגמר" זה לא תמיד באמת מצליח להיגמר אצלך בפנים, אולי זה רק פציעות מלחמה שנאספו עם שנים חסרי סבלנות, אולי זה תזכורת לעבר זהה? מה שזה לא יהיה, זה לא פשוט.
חייכתי אליה ולקחתי שלוק מהתה, וחשבתי לעצמי כמה יש לי עוד ללמוד הא? סבלנות.

ממני אליכם ,
עם המון אהבה ושבת שלום.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){setImageBanner('b1633208-98bf-4942-9af1-07ef6b80f8d8','/dyncontent/2021/7/26/f393b752-947e-41c1-8d08-34d2d25e8857.jpg',13173,'',525,78,false,33875);})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה