"רבי אלעזר אמר לי 'ברכה והצלחה במאוחדת'. לימים הבנתי למה התכוון"

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('167fb1fa-4b5b-4545-b3f2-7226e5370e9f','/dyncontent/2021/7/26/dd324c25-0cc4-4163-b23a-e80821241dd0.jpg',13164,'',525,78,true,36411);},7],[function() {setImageBanner('167fb1fa-4b5b-4545-b3f2-7226e5370e9f','/dyncontent/2021/7/29/694d8f10-2c55-4c08-8d91-6c1a9d8b5a5b.jpg',12633,'',525,78,true,36411);},7]]);})

מיטל צ'יבוטרו, אחות מרחבית נגב במחוז דרום במאוחדת, מציינת בימים אלו את יום הולדתה ה-41. כבר שנה חלפה מאז שהתבשרה שלא תוכל להגשים את חלומה לנעול ארבעה עשורים בין חופי תאילנד. מגפת הקורונה קטעה את החלום, לפחות באופן זמני. בזמן שחלף היא דאגה למטופלים, הגשימה חלומות למרותקי הבית ובעיקר סימנה עוד הצלחה בקריירת הסיעוד בה בחרה בהיותה בת שש עשרה

קרדיט מאוחדת יח"צ מחוז דרום

שש עשרה שנים חלפו מאז הכירה מיטל צ'יבוטרו, אז סטודנטית שנה ד' בסיעוד, את מאוחדת. היא התאהבה בסיעוד בקהילה כבר במרפאת וינגייט, לימים הפכה לעובדת מן המניין ולאחות אחראית במרפאת 'מאוחדת נווה זאב' - במקביל לעבודתה כאחות סוכרת מרחבית. תפקידיה עד כה כללו גם איוש עמדת האחות האחראית ב'מאוחדת לב הסיטי', אחות מרחבית נגב-אשדוד, אחות מרחב נגב-שפלה וכל אלה עד שהחליטה להתמקד בתפקיד מלא האחריות בו היא נושאת כיום: אחות מרחבית נגב ובמסגרת זאת אחראית על תחום הסיעוד בבאר שבע, אילת, יישובי הפזורה הבדוואית, נתיבות, קרית גת ואשקלון.

 צ'יבוטרו נולדה באופקים ללבנה - גננת במקצועה וחיים - גמלאי צה"ל. היא נשואה לנחום ואם לשלושה: נועם (שנתיים), ליה (עשר) ואיתי (14), כיום מתגוררת המשפחה בבאר שבע. "כשהייתי צריכה לקבל החלטה מה ללמוד וסיפרתי לאמא שלי שאני רוצה להיות אחות, היא נורא חששה מהשלכות המקצוע ודווקא עודדה אותי ללמוד הוראה", היא מספרת. "אני מאוד אוהבת להדריך אנשים ולהוביל מאז שאני זוכרת את עצמי, כבר כילדה הנהגתי את כל השכונה, ולמרות המלצתה אמרתי לה שאני הולכת עם הלב שלי. ידעתי שאני רוצה להיות אחות, שזה הייעוד שלי בחיים", היא אומרת בהתרגשות.

 איך זיהית עוד בהיותך נערה, מהו הייעוד שלך?

"בצעירותי התנדבתי במד"א באופקים. יום אחד הגיע אחד ההורים של אחד התלמידים לשיחה אצל מנהל בית הספר - והתמוטט. קראו לי ולעוד מישהו מהשכבה שגם התנדב במד"א ועשינו עליו החייאה. הצלנו אותו. כשניידת מד"א הגיעה למקום, החובשים אמרו שאם לא היה מקבל את פעולות ההחייאה כה מהר, הסיכוי שלו לחיות לא היה גבוה. התחושה העילאית והזכות להציל חיים של מישהו גרמו לי להבין שזה הייעוד שלי, זה המקצוע שאני צריכה להיות בו. זו הייתה החשיפה הראשונה שלי למעשה לעולם הבריאות. שם נדלק הניצוץ. בהמשך הייתה לי התלבטות בין רפואה וסיעוד, אבל בסוף הסיעוד יותר משך אותי, בגלל המגע עם המטופלים, לשבת עם מטופל ולהדריך אותו, זה דיבר אליי יותר".

 העיניים שלה בורקות וחיוכה מתרחב כשהיא מדברת על ענף הסיעוד. "תמיד ידעתי שאני אהיה אחות, עוד כשהייתי בתיכון למדתי בפרויקט 'ניצני רפואה' וידעתי שאלמד באונ' בן גוריון. כשסיימתי את הצבא בתפקיד שלא בתחום, היה לי ברור שאני לא מתפשרת, שאלמד סיעוד ואהיה אחות. חשבתי שעולם הקהילה עלול לשעמם אותי אז תכננתי להיות מיילדת אבל כשנכנסתי למאוחדת כסטודנטית לסיעוד שנה ד' והבנתי את המהות של העשייה כאחות בקהילה, כל התפיסה השתנתה".

 בהמשך קיבלה הצעה לעבוד בבית החולים, "אבל הקרביים התהפכו לי וידעתי שאני צריכה לקבל החלטה חשובה ומשמעותית למען העתיד שלי. עשיתי שאלת רב אצל רבי אלעזר שאליו היו מגיעים מכל העולם והצבתי בפניו את הדילמה. הרב אמר לי 'ברכה והצלחה במאוחדת'. לימים הבנתי בדיוק  למה התכוון: הברכה וההצלחה שלי - במאוחדת. התחלתי מקטן ולאט לאט התקדמתי לאחות מרחבית. היום אני מורעלת קהילה, אין סיכוי שמישהו יזיז אותי מעולם הקהילה גם אם יבואו מבית החולים ויגידו לי קחי עוד 20 אלף שקלים בחודש, אני יודעת שמאוחדת זה הלב שלי, מאוחדת זה הבית ויש לי אחריות כלפי המטופלים שלנו".

 אנחנו בתקופה קצת יותר רגועה מאז שהקורונה פרצה לחיינו. איך את מסכמת את השנה וחצי האחרונים?

"זו הייתה שנה מאוד מאתגרת. הקורונה גרמה לנו להבין ששום דבר לא מובן מאליו, עיקר המיקוד היה בחולי הקורונה, בהמשך דגימות קורונה וחיסוני קורונה. באופן אישי הייתה לי הזכות קצת לצאת מהכובע של המנהלת דווקא בשנה הזאת, להיות יותר בשטח ולעשות את המקצוע שלי כאחות, חלק מהזמן תגברתי בחיסונים. מעבר לזה היו האתגרים שבאמת לא הכרנו. נדרשנו בעידן של מגפה להתנהג בהתאם, האחיות נדרשו לעשות שיחות לחולי הקורונה בשישי, שבת ובחגים, ולהגיע לחסן גם בשבת ובמוצאי שבת. אני בעצמי עשיתי כוננויות משל"ט - לתת מענה לצוותים שעושים שיחות. מצאתי את עצמי עובדת עם הצוותים בשעות וימים לא רגילים, היה צריך לרתום את כולם למשימה הלא פשוטה וממש הופתעתי לטובה מההתגייסות, מההירתמות והנכונות לתת כתף בזמן אמת של כלל הצוותים הרפואיים במאוחדת".

 ומצד שני, כאם לשלושה, איך התמודדת עם כל הלחץ הזה?

"תראי, אומרים מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה, ותמיד היה כך. בזמן המגפה, בעלי נתן לי את הזמן שלי ומאחורי האשה המצליחה עמד גבר תומך שבכל התקופה הזו לקח מספר צעדים אחורה והבין שהוא צריך לתת לי את הזמן שלי. הוא עשה את הכל ונתן לי את הבמה להיות בעבודה, למלא את כל מה שאני צריכה למען ציבור המטופלים שלנו. הוא היה האמא והאבא בבית, עשה את הכל כדי שאתרכז רק בעבודה, שאעבוד כמה שעות שאני צריכה ואתגייס כל כולי למען המשימה הלאומית. זה לא היה פשוט, משום שהאתגר בנוסף לילדים היה המרחק מההורים. לא יכולנו לראות אותם וגם לא להיעזר בהם, בגלל הדאגה לבריאות שלהם. המשבר היה בערב פסח שעבר כשעשינו לבד בבית. ההורים שלי לבד, ההורים שלו לבד, הבית המארח שלנו היה ריק. זו הייתה תקופה קשה מאוד והייתי צריכה לאסוף את עצמי. בחג הפסח האחרון אירחנו כבר את שתי המשפחות, היה כייף לחזור לשגרה יחסית, לחזור לחיים - ואני תקווה שרוב המגפה מאחורינו".

 אי אפשר שלא לשאול: איזה מקרה נגע לך במיוחד?

"זה קרה לא מזמן כשהלכתי ביחד עם דניאלה האחות לחסן מרותקת בית באמבולנס, אשה שלא יכולה לצאת מהבית בגלל שהיא סובלת ממחלה שבה כל מגע קטן גורם לה לכאב. בתחילת החיסונים לא יכולנו להגיע אליה משום שלא ניתן היה לטלטל את החיסון. בעלה הגיע לכל הגורמים במאוחדת כדי לאפשר לה להתחסן ולאפשר להם לראות את הילדים והנכדים אבל לא היה לנו אישור. הבטחתי לו שכאשר יינתן לנו האישור ממשרד הבריאות לחסן בבית, אישתו תהיה המטופלת הראשונה. וכך היה. בשעה 10 בלילה קיבלנו מייל עם אישור לחסן בבית, פתחנו סוג של חמ"ל שכלל לוגיסטיקה מאוד מורכבת: אמבולנס של מד"א, חובש, מלווה. ב-8 בבוקר תיאמנו את המבצע ובשעה 11 יצאנו כולנו אליה עם מזרק מיוחד ובו נעילה מיוחדת כדי שיינתן לה החיסון המיוחל. זו הייתה אופרציה שלמה, שגרמה לי שוב להבין שבחרתי במקצוע הנכון. האשה הזו חגגה את יום הולדתה יומיים קודם והיא אמרה לי: "מיטל, זו המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל ליום ההולדת שלי. עד עכשיו הנכדים לא יכלו להתקרב אליי , בעלי כמעט ולא יצא מהבית מחשש להדביק אותי אבל עכשיו אוכל לחזוק לראות את כולם". התרגשתי מאוד, רציתי לחבק אותה אבל בגלל הקורונה הסתפקתי בחיבוק שבמילים. אמרתי לה שמאוחדת בסופו של דבר לא מפקירה אף אחד מהמטופלים שלה - ואני שמחה שהייתה לי הזכות להיות במבצע הזה. בעלה אמר: "חיכיתי ליום הזה שתגיעו - ואני שמח שזה הגיע", אמרתי לו שהנה, סגרנו מעגל. לא מזמן הם קיבלו את המנה השנייה ופתאום החיים שלהם השתנו, זה היה רגע מאוד מרגש מבחינתי".

 לסיום, מה החלום שלך?

"החלום שלי הוא לשלב את עבודת הניהול עם הקואוצ'ינג שלמדתי ושסייע לי מאוד עם מטופלים במהלך הקורונה וזאת בעיקר לרווחת המטופלים. זה מחבר אותי ומשאיר את הצד של האחות שבי והנתינה למטופלים - פועם, משאיר אותי שפויה".

 ותאילנד?

(מחייכת) "כשחגגתי יומולדת 40 בצל הקורונה הנסיעה שהייתה מתוכננת לתאילנד נאלצה לחכות. הילדים עשו לי עוגה מהממת עם הכיתוב 'תאילנד מחכה לך', שלא אתבאס. העוגה הייתה תחליף מצוין לטיסה ההיא למרות שזה נורא ביאס אותי היום, שנה אחרי, אני אומרת לך שלא מאוחר אף פעם. השמיים לאט לאט נפתחים ובאיזשהו שלב אסגור גם את המעגל הזה".

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('b426f1eb-79a6-48bd-84b0-633ff8df39e9','/dyncontent/2021/7/26/f393b752-947e-41c1-8d08-34d2d25e8857.jpg',13173,'',525,78,true,36412);},7],[function() {setImageBanner('b426f1eb-79a6-48bd-84b0-633ff8df39e9','/dyncontent/2021/8/3/c4135ae5-3082-4fbb-bd74-5ac148ee4cb9.jpg',12777,'',525,78,true,36412);},7]]);})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה